איך אני רואה את המוות?


בפוסט זה, אני רוצה לדבר על המוות, ובפרט על המוות שלנו בני האדם. רגע אחד! למי שיאמר: "איזה נושא מקאברי! אני לא רוצה לשמוע על זה! דיה לצרה בשעתה!" - אומר כך: לדבר ולהבין את המוות, זה לדבר על החיים: מהי בעצם הנשמה שלנו? וכפי שתראו, אם נחשוב פעם אחת על המוות, הרי שלא נפחד ממנו יותר.


דעתי היא של אדם שמגדיר את עצמו כרציונלי וחילוני. אבל, הואיל ומציאות ואמת - יש רק אחת, תיווכחו לדעת שהמסקנות אליהן הגעתי לא תמיד רחוקות מרחק תהומי מהמסקנות שמגיעים אליהם אלה שרואים את המוות מנקודת מבט אחרת. למשל, למרות שאני לא מאמין בגלגולי נשמות, גן עדן, גהינום וכיוצא באלה, תראו שהנשמה כפי שאני מגדיר אותה היא נצחית, ושיש בהחלט סוג של חיים אחרי המוות.


איך אני מגדיר את הנשמה?


לפי המילון, הנשמה, הוא החלק הרוחני של האדם הכולל רגשות, חוויות מחשבות וכדומה - להבדיל מגוף. אני אתרכז במחשבות, הרגשות והזיכרונות שלנו, שגורמים לנו להתנהג כך או אחרת. כלומר המודע ותת-המודע שלנו.


כאיש מחשבים, אני נוטה להשוות את הנשמה לתוכנה שמפעילה את הגוף. כידוע, לתוכנה, אין חיים משלה: היא חייה רק כשהיא רצה על מחשב (החומרה). אבל היא יכולה לרוץ על מחשבים שונים. הגוף שלנו מורכב מתאים, בפרט תאי העצב (הנוירונים). כל הזמן יש תאים בגופנו שמתים ובמקומם תאים אחרים נולדים. כל תא מוח כזה יכול להיות מחובר לתא מוח אחר באמצעות סינפסה. בבינה מלאכותית, מנסים לחקות את המודל הזה על-ידי מה שנקרא רשת נוירונים.


מה זה חיים?

לכל אורך חיינו, התכנה שלנו פועלת: אנחנו חשים דברים, חושבים, מתרגשים ובהתאם לכך מתנהגים. יש אינטראקציה בין התוכנות. למשל כשאמא אומרת לילד: "תעשה את זה", או כשהיא מספרת לו סיפור, או כשהיא חולקת אתו את רגשותיה. תוכנה של אדם שנפטר יכולה להשפיע על תוכנה של אדם חי: למשל, כאשר אנחנו לומדים בהיסטוריה על חייו ופועלו של אדם מסוים ונוהגים כמוהו. או כאשר אנחנו מתנהגים לפי דוגמתו של יקיר שלנו שאיננו עוד.


התוכנה של האדם משתנית לאורך כל חייו.


מה זה לדעתי מוות ובאיזה מובן יש בכל זאת חיים אחרי המוות?

המוות חל כאשר בבת אחת, כל תאי הגוף והתוכנה שרצה עליהם מפסיקים לפעול. המוות הוא מעצם ההגדרה דבר סופי. אבל מוות של גוף לא מונע מהתוכנה שמקורה בגוף זה להמשיך ולחיות בגופים אחרים. למשל, כאשר אני ממשיך להתנהג כמו שאבי ז"ל התנהג, התוכנה שלו עדיין פועלת בי. התכנה אף יכולה להשתנות: אם אני אומר למשל שסבתה שלי ז"ל הייתה משנה את דעתה, לו הייתה מכירה את המציאות הנוכחית. במובן זה, יש חיים (תוכנה) אחרי המוות של הגוף (החומרה עליה היא רצה במקור).


כמו שכתבתי בהתחלה, הראייה שלי לא שונה בהרבה מאלה שמאמינים בחיים אחרי המוות. גם הם וגם אני מרגישים את נוכחותם של אלה שהלכו לעולמם (תחשבו על אלה שמארגנים סיאנסים: כולם מתרכזים, כלומר שמים את כל הדגש על התוכנה של האיש המת שהם מזכירים). רק שהם מסבירים את זה בדרך שאינה רציונלית.


איך אפשר לקבל בשלווה את רעיון המוות, ויחד עם זה להיות בחרדה מהיות חיינו בסכנה?


בקשר להתמודדות עם הפחד, אני מפנה אותכם לפוסט שכתבתי על התמודדות עם חרדה . בתור בן אדם חי, יש לי רגעי אושר (אומרים שאין אושר, יש רק רגעי אושר).יש לי וגם רגעי ייאוש, דכאון ואכזבה. אני מתמודד עם בעיות ואני שבע רצון כשאני פותר אותן. אני אוהב אנשים, ויש אנשים שאוהבים אותי. כל זה יעלם כשאני אמות . מה עוד שרגע המוות כרוך לעיתים בכאב נוראי.


מסיבות אלה, אני באופן טבעי פוחד פחד מוות מהמוות! (אלא אם כן אני טיפוס אובדני (על התאבדות, נדון בהמשך). יחד עם זאת, אני מקבל בשלווה את רעיון המוות. כי אני יודע שכשאהיה מת, לא אחוש שוב כאב, שום עצב, דכאון וכו'. זו אפילו לא תהיה שינה בלי חלומות, זה יהיה כלום! אין בכך שום סתירה, כי הפחד מהמוות הוא רגש ואילו קבלה בשלווה את רעיון המוות היא מחשבה.


למה אני לא מאמין בנשמה, במובן שנותנים אלה שמאמינים בחיים אחרי המוות, בגיהינום, בגן עדן?

קודם כל, למה שאני כן אאמין? אני יודע שיש עדויות, כמו זו של יוסי שריד שחוו חוויה של "כמעט מוות". (הוא מספר איך הוא הרגיש שהנשמה נפרדת מגופו). ראה הסרטון: "יוסי שריד מת מוות קליני". אבל אומר כך: "כמעט מוות" איננו מוות! מוות הוא מצב שלפי עצם הגדרתה לא חוזרים ממנו. הדמיון - אם יש כזה, בסיפורים של אלה שחוו מצב זה - נובע לדעתי לכל היותר, בכך שיש משותף לחלומות של האנשים האלה. לדעתי זה לא פלא, כאשר אנו יודעים שהחלומות מבטאים את תת המודע שלנו - והתת מודע הקולקטיבי שלנו אומר שיש דבר כזה כמו נשמה שיש לה חיים נפרדים מהגוף (זה לא אומר שהתת מודע הקולקטיבי שלנו לא טועה).


כמו כן, אני לא מאמין בגן עדן ובגיהינום (אף אחד לא חזר משם כדי לספר לנו על מקומות אלה). אבל זה מביא אותי לשאלה המעניינת הבאה:


למה כל כך הרבה אנשים כן מאמינים בנשמה כזו, בגיהינום ובגן העדן?

לדעתי, כי הם לא מקבלים עובדה פשוטה והיא האבסורד שבחיים!

ובכן, התוכנה שלנו לא יכולה בשום פנים ואופן להשלים עם העובדה, שכל עמלינו וכל מעשינו הטובים היו לשווא, אם הסוף היה ידוע אבל מה לעשות, יש אבסורד בחיים!

רוב בני האדם מסכימים על ערכים מסוימים כמו אהבת הזולת. זה לא פלא, שכל הדתות וכל החילונים, לא חשוב מהי הנחת היסוד שלהם - מצווים אותנו לכבד ערכים אלה. זה בגלל שהטבע עשה אותנו מאותו החומר.

אז איך כוהני הדת יכולים להסביר לציבור המאמינים שלהם שאין תמיד צדק בעולם? שלפעמים צדיק ורע לו? ההסבר לדעתי לכך היא שוב: יש אבסורד בחיים! אנחנו לא שווים יותר אחרי מותנו מהנמלה שזה עתה דרסנו! כיוון שלא מקבלים את האבסורד הזה, הנביאים השונים "המציאו" את גן העדן, שבו יהיה טוב לאלו שנהגו בדרך הטובה, ואת הגיהינום לאלו שחיו בדרך הרעה. איזה מין חיים אלו של "כל הזמן טוב" (גן עדן) או כשכל הזמן רע (גיהינום)? אני שואל את עצמי! אגב, תקנו אותי אם אני טועה - גן העדן והגהנום לא מוזכרים כלל בתנ"ך!


אתן לכם עוד כמה דוגמאות של דעות של אנשים, על אי-קבלת האבסורד בחיים:

* מה שאתה לא "מתקן" ביחידת החיים הזו שאתה חי בה - תצטרך לתקן. וגם/אולי יהיה לך עוד יותר קשה בחיים הבאים, כי לא למדת את מה שהיית אמור ללמוד/לעשות כאן. ואתה לא אמור לדעת למה אתה עכשיו חי את החיים האלה .

* החיים הם מעין "שיעור" שאנו עוברים כאן על כדור הארץ ואגב, אתה גם המורה!!

* אנשים מאד פוחדים מהמוות כי הם חושבים ש"זה הסוף"! אבל זה לא הסוף!! זה רק התחלה חדשה/אחרת...


כמה מילים על ההתאבדות


אני לוקח כדוגמא את פלורנס, הבת דודה שלי, שמאד אהבתי והתאבדה בגיל 25. היא חשבה שהיא מאד סובלת בחיים שלה, היא לא ראתה שום טעם בהמשך החיים שלה שהן רק סבל. בסוף חייה היא הייתה מבלה את כל ימיה בשינה. בגלל שהיא חשבה כנראה, שרק בעת השינה היא לא סובלת. עד שלבסוף עלה לה רעיון השינה נצחית, שהוא המוות. היא העדיפה את האין - השום דבר הזה שהוא לא סבל - מאשר להמשיך לחיות.

כאשר אני חושב על המוות שלי, לא חשוב אם זה יקרה היום או בעוד 20 או 30 שנה - אחרי שזה יקרה אני לא אסבול יותר. אני לא אעשה כמו בת הדודה שלי פלורנס שהתאבדה, כי אני חושב שכל הכיף בחיים זה לחפש רגעי הנאה, ולהתגבר על בעיות כאשר ישנן. זה כל היופי שבחיים. אני רק רוצה שהמוות שלי כשהוא יקרה - שהוא יהיה בלי סבל.

לסיום , אני מאחל לכם חיים ארוכים ומאושרים!


פוסטים אחרונים

הצג הכול

שלחו לי בווטסאפ טקסט שהצחיק אותי מאד. העברתי אותו חזרה לחברים שלי. גם הם אהבו את זה. אחרי זה, שלחתי לאחד החברים האלה תגובה רצינית על מה שמשתמע מהטקסט. להלן הטקסט המצחיק שקיבלתי ולאחריו תגובתי הרצינית.

שאלה של משתמשת בקבוצת פייסבוק, המוקדשת לביישנות וביטחון עצמי, ותשובתי לשאלה זו. אלי לי ערב טוב, האם אי פעם הטלת ספק בעצמך באשר להשכלה הכללית שלך והרמה האינטלקטואלית שלך מול אנשים אחרים סביבך? אחרי עבר

האם ניתן להיות בעל בטחון עצמי בלי להיות שחצן? אני חייב המון תודה למחנכיי, קודם כל להוריי, אחריהם למוריי, ובעצם לחברה כולה. יחד עם זאת, אני מוכרח להגיד שהם גם אמרו לי לא מעט שטויות בנושאים כמו צניעות ו