אם החלטת לקרוא את הפוסט הזה, יכול להיות שהכנסת לראש שלך או שאחרים הכניסו לך לראש שאתה תלמיד "גרוע". איזה אחרים? ובכן, ההורים שלך, כמה מהמורים שלך, חבריך לכיתה... הם אמרו לך שאתה "גרוע" בזה ובזה או סתם תלמיד גרוע: גרוע במתמטיקה, גרוע בעברית, גרוע בספורט. ושאם אתה "גרוע", זה בגלל שאתה לא מוכשר או בגלל שאתה לא עובד מספיק קשה בבית הספר.
אם אתה כמוני, עצם העובדה שאמרו לך שאתה "תלמיד גרוע" מילא אותך בתסביכים מזיקים שפגעו בך במשך כל חייך. לעיתים, אני בטוח שאמרו לך גם את ההפך: שאתה תלמיד "טוב" במקצוע זה או אחר. אני טוען שגם זה הזיק לך, ואני אסביר לך בהמשך למה.
כשאומרים לך שאתה תלמיד טוב, יכול להיות לזה יתרון בכך שכשאתה רואה את עצמך כתלמיד מוכשר, מצד אחד אתה גאה בהצלחות שלך כשהן מגיעות. לגבי הקשיים שלך (אני אמנע מלומר "כישלונותיך") הם לא מייאשים אותך, להיפך הם מדרבנים אותך. לעומת זאת, כשמשכנעים אותך שאתה "גרוע" באיזשהו תחום, קורה בדיוק ההפך: אתה מתייאש מהר מדי במקום לקבל גישה חיובית לתחום הזה.
דוגמה: אבי ז"ל לימד אותי קצת מתמטיקה כשהייתי בן שש והיה מחמיא לי כשהייתי מצליח להתמודד עם הבעיות הראשונות שהציג בפניי. הסקתי מכך שאני "טוב" במתמטיקה. ביננו, אני לא חושב שהייתי בהכרח מוכשר יותר מילד שאביו לא נהג כמו אבי בנושא זה. אלא שהעובדה שהשתכנעתי בכך יצרה בי גישה חיובית לתחום הזה. כשהיו מציגים לי בעיה מתמטית, אז אחת מהשתיים: או שהייתי פותר אותה מיד והייתי מאד גאה בעצמי, או שלא הייתי מצליח לפתור אותה בפעם הראשונה, ואז התייחסתי אליה כאל חידה, ולא הייתי יודע מנוחה עד שלא הייתי פותר אותה. לא הבנתי את אלה שהתייאשו מהר מדי ואמרו: "מתמטיקה זה קשה מדי!" ". קרה בדיוק ההפך למקצועות שעבורם, החלטתי, אחת ולתמיד שאני לא מוכשר, ועזרו לי בהחלטה זו מורים גרועים. למשל בהתעמלות: אני מסתכל על ספורטאים כיום: יש להם בדיוק את אותו היחס לספורט כמו שהיה לי למתמטיקה: הם גאים לחלוק את ההצלחות שלהם עם ההורים והחברים שלהם. כשהם לא מצליחים לשבור שיאים בניסיון הראשון, הם מקבלים את ההחלטה להתאמן, מה שהם עושים בהנאה וכיף, הם נרשמים לחדר אימון כושר. הם ממשיכים להשתפר, כמו שעשיתי במתמטיקה, וזה מעגל קסמים חיובי. מצד שני, כשכל המורים להתעמלות שהכרתי (למעט אחד כשהייתי בן עשר) צחקו עליי ואפילו שנאו אותי, הם עיגנו בי סופית את הרעיון, כנראה שגוי בהתחלה, שלא רק שהייתי גרוע בהתעמלות ושאני תמיד אהיה, אלא גם שהייתי עצלן מכדי להשיג תוצאות ממוצעות אפילו וזה מעגל קסמים שלילי.
הערה: קל, גם למורה למתמטיקה וגם להתעמלות, להיות מורים טובים לתלמידים טובים, אם הם מוכשרים, תוך התחמקות ממילוי חובת ההבנה והפדגוגיה כלפי תלמידים פחות טובים. באופן אישי, יש לי יותר הערצה למורים, שהכי מצליחים לגרום לתלמידים הפחות מוכשרים שלהם להתקדם.
אמרתי קודם שכאשר תייגו אותך כתלמיד "טוב" בזה או אחר, יכול שהיה לזה השפעה רעה עליך. עבור רבים מאיתנו, זה יכול לגרום לנו להיות שחצנים ומתנשאים למי שאינם מוכשרים כמונו. אבל זה גם יכול לגרום לנו לדיכאון, לקנאה ולכאלה שמתייאשים ולא מנסים להשתפר יותר, כשמגיע הרגע הפטאלי שבו אנו נפגשים עם אחד טוב מאיתנו במקצוע שחשבת שאתה טוב בו.
כפי שאמרתי בפוסטים אחרים, אסור לנו להשוות את עצמנו לאחרים, מה שעלול לגרום לנו להיות שחצנים אם ההשוואה הזו תצא לטובתנו, ולדכא אותנו אחרת. מה שצריך זה להשוות את עצמנו לעצמנו: לשאוף להיות טובים יותר היום מאתמול ומחר מהיום.
מה אני מציע כדי לתקן את כל זה?
אני מאמין ששיטת הציונים גורמת לנו נזק רב: היא מובילה את המורים שלנו ואת עצמנו לראות בעצמנו תלמידים "טובים" או "גרועים" בהתאם לתוצאות שלנו. אני לא אומר שצריך לבטל כליל את מתן הציונים: כאדם מבוגר, שלומד כיום הרבה דברים, מעניין אותי מאוד לדעת אילו ציונים אני משיג במבחנים השונים. זה מאפשר לי למקם את הרמה שלי. אבל מה שאני מבקש מהמורים שלי (ומעצמי...) זה להיות הראשונים. שיבינו את הקשיים שלי כשיש לי, יעזור לי להתגבר עליהם ויעודדו אותי עבור כל ההתקדמות שהם רואים, וזאת בכל הרמות.
אם החלטת לקרוא את הפוסט הזה, יכול להיות שהכנסת לראש שלך או שאחרים הכניסו לך לראש שאתה תלמיד "גרוע". איזה אחרים? ובכן, ההורים שלך, כמה מהמורים שלך, חבריך לכיתה... הם אמרו לך שאתה "גרוע" בזה ובזה או סתם תלמיד גרוע: גרוע במתמטיקה, גרוע בעברית, גרוע בספורט. ושאם אתה "גרוע", זה בגלל שאתה לא מוכשר או בגלל שאתה לא עובד מספיק קשה בבית הספר.
אם אתה כמוני, עצם העובדה שאמרו לך שאתה "תלמיד גרוע" מילא אותך בתסביכים מזיקים שפגעו בך במשך כל חייך. לעיתים, אני בטוח שאמרו לך גם את ההפך: שאתה תלמיד "טוב" במקצוע זה או אחר. אני טוען שגם זה הזיק לך, ואני אסביר לך בהמשך למה.
כשאומרים לך שאתה תלמיד טוב, יכול להיות לזה יתרון בכך שכשאתה רואה את עצמך כתלמיד מוכשר, מצד אחד אתה גאה בהצלחות שלך כשהן מגיעות. לגבי הקשיים שלך (אני אמנע מלומר "כישלונותיך") הם לא מייאשים אותך, להיפך הם מדרבנים אותך. לעומת זאת, כשמשכנעים אותך שאתה "גרוע" באיזשהו תחום, קורה בדיוק ההפך: אתה מתייאש מהר מדי במקום לקבל גישה חיובית לתחום הזה.
דוגמה: אבי ז"ל לימד אותי קצת מתמטיקה כשהייתי בן שש והיה מחמיא לי כשהייתי מצליח להתמודד עם הבעיות הראשונות שהציג בפניי. הסקתי מכך שאני "טוב" במתמטיקה. ביננו, אני לא חושב שהייתי בהכרח מוכשר יותר מילד שאביו לא נהג כמו אבי בנושא זה. אלא שהעובדה שהשתכנעתי בכך יצרה בי גישה חיובית לתחום הזה. כשהיו מציגים לי בעיה מתמטית, אז אחת מהשתיים: או שהייתי פותר אותה מיד והייתי מאד גאה בעצמי, או שלא הייתי מצליח לפתור אותה בפעם הראשונה, ואז התייחסתי אליה כאל חידה, ולא הייתי יודע מנוחה עד שלא הייתי פותר אותה. לא הבנתי את אלה שהתייאשו מהר מדי ואמרו: "מתמטיקה זה קשה מדי!" ". קרה בדיוק ההפך למקצועות שעבורם, החלטתי, אחת ולתמיד שאני לא מוכשר, ועזרו לי בהחלטה זו מורים גרועים. למשל בהתעמלות: אני מסתכל על ספורטאים כיום: יש להם בדיוק את אותו היחס לספורט כמו שהיה לי למתמטיקה: הם גאים לחלוק את ההצלחות שלהם עם ההורים והחברים שלהם. כשהם לא מצליחים לשבור שיאים בניסיון הראשון, הם מקבלים את ההחלטה להתאמן, מה שהם עושים בהנאה וכיף, הם נרשמים לחדר אימון כושר. הם ממשיכים להשתפר, כמו שעשיתי במתמטיקה, וזה מעגל קסמים חיובי. מצד שני, כשכל המורים להתעמלות שהכרתי (למעט אחד כשהייתי בן עשר) צחקו עליי ואפילו שנאו אותי, הם עיגנו בי סופית את הרעיון, כנראה שגוי בהתחלה, שלא רק שהייתי גרוע בהתעמלות ושאני תמיד אהיה, אלא גם שהייתי עצלן מכדי להשיג תוצאות ממוצעות אפילו וזה מעגל קסמים שלילי.
הערה: קל, גם למורה למתמטיקה וגם להתעמלות, להיות מורים טובים לתלמידים טובים, אם הם מוכשרים, תוך התחמקות ממילוי חובת ההבנה והפדגוגיה כלפי תלמידים פחות טובים. באופן אישי, יש לי יותר הערצה למורים, שהכי מצליחים לגרום לתלמידים הפחות מוכשרים שלהם להתקדם.
אמרתי קודם שכאשר תייגו אותך כתלמיד "טוב" בזה או אחר, יכול שהיה לזה השפעה רעה עליך. עבור רבים מאיתנו, זה יכול לגרום לנו להיות שחצנים ומתנשאים למי שאינם מוכשרים כמונו. אבל זה גם יכול לגרום לנו לדיכאון, לקנאה ולכאלה שמתייאשים ולא מנסים להשתפר יותר, כשמגיע הרגע הפטאלי שבו אנו נפגשים עם אחד טוב מאיתנו במקצוע שחשבת שאתה טוב בו.
כפי שאמרתי בפוסטים אחרים, אסור לנו להשוות את עצמנו לאחרים, מה שעלול לגרום לנו להיות שחצנים אם ההשוואה הזו תצא לטובתנו, ולדכא אותנו אחרת. מה שצריך זה להשוות את עצמנו לעצמנו: לשאוף להיות טובים יותר היום מאתמול ומחר מהיום.
מה אני מציע כדי לתקן את כל זה?
אני מאמין ששיטת הציונים גורמת לנו נזק רב: היא מובילה את המורים שלנו ואת עצמנו לראות בעצמנו תלמידים "טובים" או "גרועים" בהתאם לתוצאות שלנו. אני לא אומר שצריך לבטל כליל את מתן הציונים: כאדם מבוגר, שלומד כיום הרבה דברים, מעניין אותי מאוד לדעת אילו ציונים אני משיג במבחנים השונים. זה מאפשר לי למקם את הרמה שלי. אבל מה שאני מבקש מהמורים שלי (ומעצמי...) זה להיות הראשונים. שיבינו את הקשיים שלי כשיש לי, יעזור לי להתגבר עליהם ויעודדו אותי עבור כל ההתקדמות שהם רואים, וזאת בכל הרמות.