איך יצאתי מהדכאון ומילאתי את חיי בתוכן?

אני כעת בפנסיה, אבל כשעבדתי, לא ידעתי מה לעשות עם הזמן הפנוי שלי. הייתי אומר לעצמי דברים כגון: "שום דבר לא מענין אותי", "אני עייף מדי".


מאז סוף 2005 אני לא עובד. בשנים הראשונות, לא הייתי עושה כלום, ובאופן גס, חילקתי את זמני בין ביקורים אצל רופאים, טלוויזיה... ומיטה! חוץ משנת הלילה, הייתי עושה "מנוחות צהרים" ארוכות ומוגזמות. כל זאת הביא אותי לייאוש, דכאון ושעמום. הייתי אומר לפסיכולוגית שלי: "אני לא מתכוון להתאבד, אבל אני עכשיו מחכה באופן פאסיבי למוות שיהיה חייב לבוא ביום מן הימים".

כיום המצב שלי השתפר בהרבה: יש לי חברים, מועדון, חוג למקהלה, שעורי פילוסופיה וכתיבת הבלוג הזה. אבל לקח לי שנים למצוא את עצמי.

אז איך יצאתי מהדיכאון ואיך אני עברתי מבנאדם שלא עושה כלום לבנאדם שיש לו פעילות?

קודם כל, מה לא עזר: הגעתי למסקנה שטיפול תרופתי לא עוזר, לא לדיכאון ולא לחרדה. (אני מציין כאן שאין לי שום הכשרה רפואית, אני מדבר רק על סמך הניסיון שלי). ניסיתי, וזה לא עזר.


למה לא עזר?

כי הדיכאון שלי אז נבע משורה של בעיות: הייתי ביישן ולא מקובל בחברה, חסר ביטחון עצמי, חייתי רחוק מהמשפחה שנשארה בארץ בעוד החלטתי לרדת לצרפת, עברתי פיטורים בעבודה, טרגדיה משפחתית: בת דודתי האהובה התאבדה, הייתי בלי חברים, והכי גרוע - בלי הסגולה לעשות לעצמי חברים. אז תגידו לי: מה יעזור כאן הטיפול התרופתי?!

הטיפול התרופתי יכול רק להעלים את הסימפטומים לדיכאון (עצב, עייפות, חרדה, רצון להתאבד), אבל הוא לא פותר את הבעיות. אדרבא, התרופות במינון לא נכון מכניסות אותך לאופוריה, שגורמת לך להתנהג בצורה לא נורמלית: יש כאלה שעושים הוצאות בלי חשבון. לי לא היה את זה, אבל כן היה שהייתי מדבר בלי סוף כולל עם אנשים ברחוב, והייתי מציע לבוסים שלי "רפורמות" בעבודה שנראו לי כגאוניות, אבל לחברי לעבודה נראה שהשתגעתי. ואיך הגיב הפסיכיאטר לדעתכם? בכך שהודה שהוא טעה? לא! הוא טען שהמינון לא היה נכון! שאני עברתי מדפרסיה למאניה. (אגב, משלמים לפסיכיאטר כל עוד הטיפול נמשך, אם הבנתם את הרמז...).

בסוף, אמרתי די עם התרופות האלה! בדיעבד, כשאני חושב על הבעיות שהיו לי: כל אלה שיכלו לבוא לידי פתרון נפתרו, והיום אני לא מדוכא בגללם יותר! שוב, אני לא איש מקצוע, אבל דעתי היא שתרופות יכולות להקל על תגובה לבעיה ספציפית, כגון מות של אדם קרוב, או עונה קרה (ידוע על דכאון עונתי בארצות סקנדינביה), אבל לא יכולות לפתור את הבעיות של המדוכא הכרוני, רק עלולות להזיק לחולה!


אז מה כן עזר לי?


1) קודם כל, אני עצמי. החבר'ה הדתיים אומרים שהקדוש ברוך הוא יכול לעזור, אבל הוא לא יעשה זאת אם לא תתרום מעצמך. בצרפתית אומרים: עזור לעצמך, השמיים יעזרו לך!


ניתחתי את הסיבות לדיכאון שלי, שהיו קצת שונות מהסיבות של לפני 30 שנה, ולו רק דווקא משום שאז הייתי בן 30 ואילו כיום אני בן 63. חשבתי איך אני יכול לפתור אותן, ואם זה בלתי אפשרי, ללמוד לחיות איתם. לא קיבלתי את הדין שאני חולה נפש וזהו!

הרבה מתמודדים, כמו שקוראים לנו בשפה עדינה, דווקא לא מתמודדים הרבה... הם חושבים שממחלת נפש, אי-אפשר להחלים (או לפחות לשפר את המצב), ומסתפקים בכך שחוזרים שוב ושוב על סיבות-לא-סיבות למצבם (כמובן שגם את זה עשיתי). או גרוע מכך, בוחרים ב"פתרונות" כמו אלכוהול וסמים (את זה לא עשיתי).

אני העזתי לדבר עם הקרובים אלי ובראש וראשונה עם משפחתי על הבעיות שלי. הערה כאן: לדבר, זה לא אומר להציק להם על-ידי כך שאתה כל הזמן בוכה ומספר להם את אותם הדברים. זה כן אומר:


- לדבר פעם אחת על משהו מסוים.

- לעשות את זה עם כמה אנשים.

- להשוות את התשובות.

- לקבל או לא לקבל את מה שהם אומרים.

- להסיק את המסקנות.


וכשאתה חושב על בעיה אחרת, אז לחזור שוב על התהליך הזה של פניה לאחרים. כדאי לבודד בעיה ספציפית, ולהניח בצד את מכלול הבעיות שפוקדות אותך. דוגמא: שאלתי את עצמי אם אני משוגע כי כשאני לבד עם עצמי (וזה 99% מזמני), אני חושב על שטויות. אז הלכתי ושאלתי את הקרובים אלי: "על מה אתה חושב כשאתה לבד עם עצמך?" (ולא תלונות כוללניות כמו: אני עצוב, אני מדוכא, נמאס לי מהחיים).


2) עזרה מאחרים. עזרו לי כאמור גם קרובי משפחתי. ועזרה לי המון גם הפסיכולוגית שלי: היא שברה לי מיתוסים שהיו לי והחזירה לי את בטחוני העצמי שאבד. לדוגמא בקשר לבעיות החברתיות שלי, הפרדוקס הוא שמצד אחד לא הייתי ער למצבים שבהם הייתי פוגע בלי כוונה ברגישותם של האחרים. ומצד שני מרוב ביישנות, לא הייתי מתגונן מפני מתקפות של האחרים ומחזיר להם חזרה, כאשר זה היה בהחלט לגיטימי מצידי לעשות כן.


3) כתיבת הבלוג


לבסוף, עזרה לי כתיבת בלוג זה! והנה איך זה קרה: מדי פעם, נהגתי לרשום לעצמי דברים בווטסאפ כהכנה לפגישה שלי עם הפסיכולוגית. התחלתי לשים לב, שלנסח בעיות במקום להשאיר אותן מבולבלות בראש עוזר כשלעצמו. יום אחד, הפסיכולוגית האהובה שלי אמרה לי: למה שלא תכתוב יומן? האמת שניסיתי לעשות זאת כשהייתי בן 20, ומהר מאד הפסקתי, כי התביישתי במה שכתבתי.

אבל עכשיו מצאתי דרך לכתוב ולכתוב לעניין. הפתרון הוא פשוט לחלוק את מה שאני כותב עם הקרובים שלי: המטפלים שלי, והמשפחה. כי כשאתה יודע שאתה כותב את היומן שלך תחת העין הבוחנת של האחר, אתה כותב אחרת לגמרי מאשר כשאתה כותב לעצמך, ואתה גם מקבל את תגובתם. בין בני משפחתי הייתה האחיינית שלי מיכל, שמטפלת באנשים במקצועה וכותבת בלוגים, והיא הציעה לי לעזור לי בכתיבת הבלוג שלי. אגב, אני ממליץ לכם בחום לקרוא את האתר שלה .

אז איך ממלאים את חיינו בתוכן?

תהרגו אותי אם אני יודע! העניין הוא שדווקא אני לא יודע! אחרת הייתי עושה את זה ממזמן! אני רק מספר את הסיפור שלי: איך אני מילאתי את חיי בתוכן, שבו לא ידעתי מראש לקראת מה אני הולך, ולכן מאד יתכן אפילו שעשיתי שגיאות.

אז כאמור כיום החיים שלי מלאים בתוכן. אבל עדיין עוברות לי בראש מחשבות עגומות כגון: האתר לא יצליח, אני אחזור להיות עייף ועצלן כפי שהייתי וכו'.


אז הייתי שמח שתשתפו אותי בניסיונכם ובתשובה לשאלה: "איך ממלאים את חיינו בתוכן?"


פוסטים אחרונים

הצג הכול

שלחו לי בווטסאפ טקסט שהצחיק אותי מאד. העברתי אותו חזרה לחברים שלי. גם הם אהבו את זה. אחרי זה, שלחתי לאחד החברים האלה תגובה רצינית על מה שמשתמע מהטקסט. להלן הטקסט המצחיק שקיבלתי ולאחריו תגובתי הרצינית.

שאלה של משתמשת בקבוצת פייסבוק, המוקדשת לביישנות וביטחון עצמי, ותשובתי לשאלה זו. אלי לי ערב טוב, האם אי פעם הטלת ספק בעצמך באשר להשכלה הכללית שלך והרמה האינטלקטואלית שלך מול אנשים אחרים סביבך? אחרי עבר

האם ניתן להיות בעל בטחון עצמי בלי להיות שחצן? אני חייב המון תודה למחנכיי, קודם כל להוריי, אחריהם למוריי, ובעצם לחברה כולה. יחד עם זאת, אני מוכרח להגיד שהם גם אמרו לי לא מעט שטויות בנושאים כמו צניעות ו