לעיתים מציקות אותנו שאלות בתחום הנפש. תמיד אותן השאלות שחוזרות על עצמן בנסיבות מסוימות. שאלות אלה גורמות לתופעות שליליות. החל מהתנהגויות פסולות, כלה בלקיחת טבק אלכוהול וסמים כדי לנסות, אם לא לפתור את השאלות, אז לפחות לגרום לכך שהן לא תכאבנה לנו יותר. במקרים הקיצונים, יש שבוחרים את ההתאבדות כמוצא אחרון למכאוביהם.
אני, כמו כולם, שאלתי את עצמי שאלות כאלה במשך עשרות שנים וחשבתי שלעולם לא אמצא להן פתרונות. (אגב, אל תדאגו! אני עוד מעט אתן דוגמאות לשאלות כאלה) ואתם יודעים מה? כשמצאתי את התשובות לאחת השאלות האלה, התבררו לי הדברים הבאים:
- התשובה לא הייתה: א' או ב' כמו שחשבתי, אלא גם א', וגם ב', או לפעמים א', ולפעמים ב'
- לפעמים התשובה הייתה לא א', ולא ב' אלא דווקא ג', כלומר עצם השאלה שלי לא היה נכון, או שהתשובה באה מכיוון שלא חשבתי עליו בכלל.
- התשובות הנכונות לשאלות שלי היו פשוטות ביותר ועניין של שכל ישר והתפלאתי איך בכלל התחבטתי בהן במשך עשרות שנים.
אתן שתי דוגמאות:
1) במשך שנים שאלתי את עצמי: למה אני לא כמו כולם? מה שגרם לי לשאול את השאלה הזו, הוא שהייתה לי הרגשה, שהייתה לפעמים נכונה ולפעמים לא, שאנשים שונאים אותי ולועגים לי.
לאיזה התנהגויות פסולות גרמה לי לשאול את עצמי שאלה זו?
- לנסות לחקות את האחרים כדי שסוף סוף אהיה "אחד מהחברה'". על-ידי כך, היות ואני חקיין גרוע, הייתי עושה צחוק מעצמי, אנשים היו לועגים לי עוד יותר, מה שאגב מעגל קסמים היה מחזק אצלי את ההרגשה שאני באמת לא כולם.
- מרוב ייאוש, להחליט להיסגר, להפוך לביישן כרוני, מה שלא פתר את הבעיות, אלא להפך: החריף אותם.
איזו תשובה טובה מצאתי (אחרי הרבה שנים של חיפוש, ושל ניסיון ותהיה)?
עצם הקביעה שלי שאני לא כמו כולם הייתה השגיאה:
א)מצד אחד, אני כן כמו כולם. זאת אומרת שאני לא צריך
לחפש כל הזמן כל מיני דרכים כדי להתבלט ולהיות מקורי. זה לא היה הופך אותי לאהוד או נערץ יותר על-ידי האחרים, אלא להפך: היה מדביק לי את התווית של תימהוני.
מצד שלי, ההרגשה שאני לא כולם היה מונע ממני לראות שאני בן אדם עם כל הזכויות שלי, ובראש וראשונה, הזכות שיכבדו אותי.
ב) מצד שני, אני באמת לא הייתי כמו כולם: אף אחד מאיתנו לא כמו כולם! וזה מה שעושה את החן שלנו, ושלי בפרט. המקוריות שלי, לא אותה "מקוריות" שחשבתי שהייתה לי כשהייתי מנסה להתבלט, אלא זו שהייתה מבליטה אותי מבין האחרים דווקא כאשר לא ניסיתי להתבלט, אותה מקוריות הייתה כן לטעמם של רוב האנשים.
2) כאשר הייתי בחברת אנשים, הרגשתי לא נוח כי "לא היה לי מה להגיד".
הרגשתי לא נוח כאשר הייתי שומע את האחרים מספרים סיפורים וצוחקים.
לאיזה התנהגויות פסולות גרמה לי לשאול את עצמי שאלה זו?
א)מתוך ההרגשה שאני חייב להגיד משהו, כי אחרת יקטלגו אותי כביישן, הייתי מדבר ואומר דברים לא לעניין. האנשים היו מבקרים אותי והייתי מקבל את זה בצורה גרועה מאד.
ב) הייתי מסיק מכך שלדבר מול אנשים הוא דבר אסור בשבילי והייתי שותק במקרים שבאמת היה לי משהו להגיד.
איזו תשובה טובה מצאתי (אחרי הרבה שנים של חיפוש, ושל ניסיון ותהיה)?
שמתי לב שהאנשים שהערכתי בגלל שהם דיברו יפה ולעניין, גם הם לא דיברו תמיד.
המסקנה שהסקתי הייתה:
א)אם אין לי מה להגיד, אף אחד לא יאכל אותי אם אשתוק, להפך עשויים לכבד אותי מסיבה זו.
ב) אם יש לי באמת משהו להגיד, אני לא צריך להתבייש להגיד אותו.
עכשיו, כשצצה שאלה חדשה כזו, אני מייד שואל את עצמי אם אני שואל את עצמי שאלה נכונה בכלל, שהתשובה שלה חייבת להיות א' או ב'.