עד לפני זמן קצר, הראיה שלי את העולם הייתה: אני לעומת כל השאר. מצד אחד היה אותי, עם כל הכוחות, החולשות והבעיות שלי. ומצד שני היה את כל האחרים. ראיתי את האחרים כמעיין "מאפיה" גדולה, עם קודים משלה, שרואה ביוסי פת את האדם השונה והמשונה. זאת עד שהבנתי משהו שהיה צריך להיראות לי ברור ומובן מאליו: אני כאחד האדם.
הבנתי שכמו שאני רואה את כל האנשים באוטובוס, הם גם רואים אותי: סתם נוסע. עבור הקופאי במכולת אני לא שונה מההוא שעמד לפני וההוא שעומד אחרי. אני יוסי כמו שיש דוד, שלמה, רינה ושולמית. תשאלו אותי מה זה חשוב, ולאיזה הבדלים גורמים שתי הראיות השונות האלה של העולם? אוהו, להבדל תהומי!
בראייתי הקודמת, הייתי נוטה להתייחס בזלזול מוחלט או להפך - בהערצה מופרזת לאחרים. (זו סתירה רק למראית עין: שתי הגישות נובעות מאותו המבט של הם לעומת אני). לא הייתי רגיש אליהם, כי לא הבנתי שהם בני אדם בדיוק כמוני. לא הייתי מתייחס בסלחנות ובהומור לקטנוניות ולדפקטים הקטנים שלהם. מצד שני, הייתי מתעצבן, מתנהג בצורה שהייתה מצחיקה או מרגיזה את האנשים האחרים, בלי שאני אבין מה עשיתי להם.
חשבתי שמצפים שאני אגיד משהו מוזר. הייתי מנסה לחקות מה שחשבתי שהאדם נורמטיבי הוא. ודווקא משום כך הייתי מתנהג בצורה מוזרה. התוצאה הייתה האנשים האחרים היו מתייחסים אלי, בדיוק כמו שראיתי את עצמי: בן אדם שונה מהשאר.
עכשיו לעומת זאת אני עושה לעצמי חברים באותה קלות שהייתי עושה לעצמי אויבים. ושמתי לב שהאנשים כן מקבלים את היחודיות שלי (ולכל אחד מאיתנו, יש אחת כזו). אני מרחיב את הדיבור על כך בפוסט: "בקשר לשפור שהרגשתי בהתנהגות בחברה".
תאמרו לי אולי שהתגלית שעשיתי היא של דבר מובן מאליו. יכול להיות, אבל לי זה לקח 63 שנים להבין את זה.