בפוסט זה אני רוצה לדבר על ביישנות. אולי לא ידעתם, אבל הביישנות היא מחלה, לפחות לפי הקריטריונים שהוגדרו על-ידי "התנך" של הבעיות המנטליות, ה-DSM:
(Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders)
כמו כל מחלה נפשית, הביישנות גורמת לסטיגמה מצד החברה, וסטיגמה עצמית של הביישן כלפי עצמו.
באשר לבעיות הנפשיות שלי, לדעתי5% מהבעיות שלי נבעו מבעיות אמתיות ו-95% הנותרים מסטיגמה עצמית.
כמו שאני זוכר, הביישנות שלי התחילה כך: ההורים שלי עשו את הטעות האיומה (אבל אני לא מאשים אותם) ללמד אותי לקרוא בעצמם כדי שאקפוץ ישר מגן חובה לכיתה ב'.
כך מצאתי את עצמי עם ילדים זרים ברובם ולא עם החברים שהכרתי להם מהגן. בנוסף (וזה ה-5% עליהם דיברתי קודם כבעיות אמיתיות), סבלתי (ואני סובל מכך עד היום) כנראה ממה שנקרא: הפרעת קשב וריכוז (כשאני בחברת כמה אנשים, קשה ל מאד, כמעט בלתי אפשרי, לעקוב אחרי שיחתם ומעשיהם). במשך השנים, למדתי איך לחיות עם זה. אבל כאשר הייתי בן שש, לא הייתי נכנס למשחקים ולקטעים של כל הילדים האלה, שהיו מבוגרים ממני בשנה (ושנה בגיל זה, זה המון).
אני כתוצאה מכך לא הייתי מדבר איתם. כתגובה, הילדים היו מנדים אותי, ובזים לי. (סטיגמה). כתגובה לכך, אני בתמימות הייתי מסיק : "אם האנשים אומרים, שאני לא נורמלי, אז כנראה שאני לא נורמלי! (סטיגמה עצמית) כדי לתקן את זה, הייתי מנסה לחקות אותם כדי להראות "אחד מהחברה'". הצרה היא שכאשר מנסים לחקות את האחרים, במקום לקבל את עצמך ולא להתבייש להיות אתה, אתה נהיה עוד יותר מגוחך בעיני האחרים. כמו שאמרתי: זה מעגל קסמים: סטיגמה מצד החברה (דעות קדומות, אם נשתמש במילה פשוטה יותר) גורמת לסטיגמה עצמית (שנאה עצמית) אצל ההוא שנותנים לו, ובסופו של דבר הוא נותן לעצמו את התווית של "חולה נפש". המתמודד הוא הרי חלק מהחברה, ובתור שכזה גם לו יש סטיגמה (דעות קדומות) על חולי הנפש בכלל. ובפרט, על עצמו שזה הופך אצלו לשנאה עצמית.
לזה, התלוו, (כי נבעו מתוכם) בעיות של דיכאון וחרדה.
בקשר לביישנות, אז זה לא נכון לדעתי מה שאומרים "המומחים" והוא שיש אנשים תקשורתיים וכאלה שלא. או בעצם: זה נכון ולא נכון. נכון, כי הביישן אמנם לא תקשורתי, אבל לא נכון כי הוא איננו שונה במהותו מהאחרים, בניגוד למה שהאחרים חושבים עליו ושהוא כתגובה חושב על עצמו.
להיות תקשורתי זה דבר שלומדים, וזה דבר שלמדו חבריי שבניגוד אלי, היו חולקים את חוויותיהם, משוחחים עם ועל חבריהם, ולא מתביישים לשאול שאלות כאשר נתקלים בבעיות תקשורתיות. הצרה שלי, היא שלי כמעט ולא היו לי חברים, ואני ניסיתי בכוחות עצמי לפתור את הבעיות של בעצמי. כמו שאמרתי למטפל שלי: הרי אי-אפשר להמציא את הגלגל לבד, זה קשה מדי!
הבעיה רק החמירה כאשר עליתי ארצה והייתי צריך להתמודד עם לימוד שפה חדשה, ואחר-כך עם גיוס לצה"ל, שהיא סביבה חברתית קשה, ועם ירידה לצרפת, בה חייתי בלי חברים וכמעט בלי משפחה. אני מצאתי לעצמי סיבות לא סיבות למצבי, כי התמודדתי לבד עם המצב.
יש כאלה שעושים עוד יותר שגיאות כשהם בוחרים ב"פתרונות" כמו סמים, אלכוהול ובפתרון הסופי: התאבדות.
שנים שאלתי אתי עצמי שאלה זו: "איך להיות חלק מהחברה?". עד שיום אחד, ירד לי האסימון: "איזו מן שאלה טיפשית היא זו: "איך להיות חלק מהחברה?" אתה הרי כן וכבר חלק מהחברה, לפי עצם ההגדרה! התקדמתי המון גם ביום שהבנתי שהאחרים, שכל כך פחדתי מהם, הם אנשים בדיוק כמוני!
גם להם יש את 5% הבעיות האמיתיות שלהם. למרות שה-5% שלהם שונם מה-5% שלי.