בעבר, מבלי שהייתי מודע לכך, הייתי מתנהג בצורה תימהונית. הייתי נוהג בצורה פחות תימהונית בחברת בני משפחה ואנשים שהכרתי היטב. הייתי מתנהג בצורה נורמלית רק עם אנשים שהייתי איתם ביחסים קרובים. לגבי האחרים, הייתי מתנהג בצורה סבירה, רק כאשר הייתי מתרגל אליהם, כי אז הייתי מקבל בטחון עצמי. אני מבין כעת יותר טוב למה צחקו עלי והתעללו בי בצבא ובמקומות אחרים דווקא אותם אנשים שהכירו אותי רק באופן שטחי.
זה לקח לי המון שנים עד שהבנתי את הדבר הבא: דווקא בגלל שראיתי את עצמי כבן אדם תימהוני, הייתי מתנהג בצורה תימהונית! למשל, הייתי שואל שאלות לא במקום במאמץ כנה ותמים להיות מקורי, מספר בדיחות קרש כדי להתבלט, רואה את האחרים בצורה מסולפת, ועושה צחוק מעצמי תוך כדי ניסיון לחקות אותם.
מיותר לציין שאחרי כל כשלון כזה שלי, הייתי אומר לעצמי: "יוסי, אל תעשה זאת יותר!" - וכך הייתי נכנס למעגל קסמים של ביישנות וחוסר בטחון עצמי.
הייתי חושב שכל האחרים הם "חברים", ואני לא חבר של אף אחד! בלי לראות כלל את החיכוכים והשנאה שקיימים לפעמים בין שני אנשים. כשהייתי מתאר לצד שלישי איך אני רואה את היחסים "החברותים" האלה בין שני האנשים, היו אומרים עלי ובצדק: "איזה נאיבי, אתה!".
גם לא הייתי מתגונן, כשזה היה בהחלט לגיטימי ממני לעשות כן - שוב מתוך המחשבה ההזויה "שאם הוא מתנהג אלי בצורה רעה, אז כנראה שהוא צודק!". מצד שני , מתוך המחשבה ההזויה - שכולם חברים ביניהם, אבל אני השונה - לא הייתי מקבל באהדה יחס חם ואוהד מצד אדם אחר. כשהייתי נתקל ביחס כזה, הייתי עונה לו באגרסיביות, ואז באמת עושה אותו לאויב. מה שאגב מעגל קסמים, היה מחזק אצלי את ההרגשה שכולם שונאים אותי.
וכיום איך אני רואה את הדברים שציינתי לעיל? מאחר שקיבלתי בטחון עצמי, אני לא מנסה יותר "להיות מקורי בכוח": אני מדבר בצורה פשוטה, כמו כולם. ורק אם אני חושב על משהו שנראה לי מקורי, אני אומר אותו, ולעיתים קרובות זה מוצא חן בעיני האחרים. באותו אופן, אני כבר לא מספר דברים כדי לנסות להיות מצחיק (שאז זה היה יוצא לבטח בדיחת קרש), אלא כשאני חושב תוך כדי השיחה על משהו שמצחיק אותי באמת, אני לא נמנע מלהגיד אותו, ולפעמים אומרים לי שיש לי חוש הומור.
אני גם לא מתבייש לדחות על הסף בנימוס אבל בתוקף ניסיונות של אחרים לעשות ממני צחוק. ואני שם לב שגם אם אני לא רוכש את חיבתם (למרות שאפילו זה קורה!), אז לפחות הם מתייחסים אלי בכבוד. מצד שני, אני כן מתחבר לאנשים שמוצאים חן בעיני, מבחין כשמתייחסים אלי באמת באופן חיובי, ומגיב באותו היחס.
היום, כשאני בחברת אנשים זרים, היות ובסך הכל נשארתי אותו בן אדם, כן עולות לי כל מיני שטויות ודפוסי התנהגות: אני יודע מה הייתי אומר במצב הזה, אבל אני פשוט נמנע לעשות זאת. אני מדבר רק כשיש לי באמת מה להגיד, וכשאני חושב שזה יענין את כולם. לעומת זאת אני פחות ביישן ושותק מרוב ביישנות מאשר בעבר במקרים שבהם המצב דורש שכן אדבר.
בפוסט "איך לחיות שינוי בהרגלים שנכפה עלינו?", סיפרתי כמה קשה לאנשים להתרגל לשנוי שהוא לרעה לכאורה. כמו שאתם רואים, קבלת שינוי לטובה, הוא גם לא עניין של מה בכך.