זו הרצאה שנתתי בפני חבר המועדון שלי:
שלום חברים,
אני קודם כל רוצה לבקש מכם סליחה אם איעזר ברשימות שלי:
- ראשית, אין לי ממש ניסיון בלדבר מול קהל, שזה דבר שללמוד אותו לוקח זמן.
- שנית, היה לי מאד חשוב שהמסר שלי יהיה ברור, חד-משמעי, עם דוגמאות, מאורגן היטב, ושלא אשכח שום דבר שרציתי לספר לכם, כל זאת על מנת שתפיקו את המקסימום מהשיחה הזו, ואת כל זאת לא הייתי יכול בשום פנים להשיג אם הייתי מאלתר נאום ולא כותב אותו אחרי שחשבתי עליו הרבה, ובכובד ראש.
על מה אני רוצה לדבר איתכם היום? על הדבר שמאחד את כולנו כאן והוא: ההתמודדות עם בעיות נפש. מילה אחת כאן במאמר מוסגר: עבור הרבה אנשים, האנושות מתחלקת לשניים: מצד אחד, האנשים ה"נורמליים", ומהצד השני המתמודדים. פעם קרו להם/לנו "חולי הנפש", ועוד לפני זה קרו להם/לנו "המשוגעים", אבל שינוי המילים לא שינה שום דבר, הסטיגמה נשארה. למה היה לי חשוב לציין את זה: כי האנשים שמחלקים כך את האנושות חושבים שמחלת נפש, בניגוד למחלה פיזית, אין לה אף פעם מרפא. שיא הפרדוקס הוא שבין האנשים האלה, לא חסרים גם מטפלים רבים. הבעיה שגם המתמודדים עצמם נוטים לראות כך את העולם. אנחנו אומרים לעצמנו: "אם כולם רואים אותנו כלא נורמליים, אז... כנראה שזה נכון!"
אם נשתמש במונחים של הפסיכולוגיה, הרי שהסטיגמה של החברה גורמת לסטיגמה של המתמודדים כלפי עצמם.
ומה אני חושב על החלוקה הזאת?
התוצאה היא שבמקום להבין את המונח "מתמודד" כפשוטו, אנחנו לעיתים קרובות מדי דווקא לא תופסים את השור בקרניים ולא מת-מו-ד-דים. אז אם אנחנו לא מתמודדים, אז מה אנחנו כן עושים? איש איש ו"פתרונו" במרכאות. הממזרים מביננו פונים לאלכוהול, לטבק ולסמים בתקווה שאלה ישימו קץ למכאובם. ויש שבוחרים בפתרון הסופי של הבעיה היהודים שלהם ןמתאבדים. ש כאלה שרואים עצמם כ"רציניים" יותר שחושבים (בנאיביות רבה לדעתי) שאם יבלעו מדי בוקר וערב את התרופה הזו והזו, אז יפסקו אצלם החרדה, הדיכאון, הפרעת הקשה והריכוז ונדודי השינה. ולבסוף כולם נופלים קורבנות לכל מיני מיתוסים שבנו לנו האחרים ובעקבות זאת הם בנו לעצמם.
דוגמא אישית: עלי אמרו במשך שנים שאני מתוסבך, מגוחך, לא חברותי, חולמני, מפוזר, תימהוני, לא גברי, מתנשא על האחרים, חלש אופי, עצבני, עצלן, נאיבי, דיכאוני, ביישן ומה לא?! רגע אחד! אני לא אומר שלא היה בדברים האלה מן האמת. כמובן שהיה! אבל בכל אחד מהבעיות האלה הייתי יכול לטפל לו רק היו סביבי אנשים שמבינים ואוהבים אותי. ואתם רוצים לדעת מי בסביבתי הכי הכי לא הבין אותי ולא אהב אותי? זה אני עצמי!!! כאשר סוף סוף רכשתי מחשבה ומבט חיוביים על העולם ועלי, בטחון עצמי, אהבה עצמית, ענווה, חמלה עצמית, הבעיות שמניתי נפתרו רובם, אם לא כולם.
יכול להיות שכמה מכם יגידו לי: "נו באמת, יוסי! אתה באת להטיף לנו עם כל מיני קלישאות ששומעים אותם כל הזמן ובכל מקום, ועצות צבועות וריקות מתוכן כמו : "אהוב את עצמך ותחשוב חיובי!", רק שהדברים האלה לא עובדים תמיד, אצלי למשל הם לא עובדים בכלל!
אז למי ממכם שחושב כך אענה. "נכון! התשובות שלי לא שלמות". אני זקוק עוד לכמה שעות טובות של שיחות אתכם כדי שתבינו לעומקם את המושגים האלה. שיחות שתכלולנה דוגמאות גדולות מהחיים ודוגמאות קטנות מחיי היום יום. מה שאני יכול לספר לכם בינתיים, זה את סיפור ההצלחה שלי בתחום הפיתוח האישי, שכולל התגברות על הבעיות שמניתי קודם. ההיגיון הבריא שלכם צריך לומר לכם שאם זה עבד על יוסי, אין שום סיבה שזה לא יעבוד עליכם! ואת זה אני אוכיח לכם!
אני אספר את הסיפור שלי: ב-2005 כאשר אושפזתי חודשיים בבית-חולים לחולי נפש גהה, במחלקה סגורה, בהוראת הפסיכיאטר המחוזי, אחרי מעשה מצדי שבגללו חוץ מלקרוא לאמבולנס, קראו גם למשטרה, התקבלתי בבית החולים על-ידי פסיכיאטר ובתום ראיון זה אבחנתי כסכיזואפקטיב כלומר כסובל מתערובת של הפרעה דו-קוטבית, דכאון אם אתם מעדיפים וסכיזופרניה. הוא קבע לי טיפול בכפייה לאורך כל חיי, אי-כושר עבודה (עד אז, עבדתי כמהנדס תכנה) ונכות 80%. ביננו, אני תמה על כך שנותנים לרופא תורן לקבוע כל כך הרבה החלטות הרות גורל לבן אדם אחרי שראיינו אותו כחמש דקות בלבד. חוץ מזה, לא עשיתי ולא עשו לי כלום, ממש כלום בחדשים ששהיתי בגהה, מלבד זה ששללו ממני את חרותי. כפי שאתם רואים, אני לא חוסך ביקורת מהעולם הרפואי.
אבל אין לי רק ביקורת! יש לי גם שבחים ושבחים רבים למערכת הבריאות בישראל. נודע לי שאני יכול להנות מחוק השיקום שחוקק בשנת 2000. ואמנם קיבלתי סל שיקום שנתן לי את היתרונות הבאים:
- חונך
- מתאם טיפול, שאתו אני משוחח כל שבוע מאז 2005
- סיוע מעמותות כמו עמיתים למשל.
- וביחוד, ביחוד מועדון חברתי כמו מועדון אנוש שבו אנו נמצאים כעת.
למה ביחוד?
- כי הבנתי שאני לא יחיד בעולם ששרוי במצוקה נפשית, כמו שחשבתי וכמו שקרוביי וכמו שהחברה כולה נתנו לי לחשוב.
- כי המפגש עם מתמודדים אחרים לעיתים במצב הרבה יותר קשה היה לי לעזר רב: הייתי רגיש לסיפורם, הם עזרו לי, וגילית שגם בי הייתה טמונה היכולת לעזור לאנשים, בעוד שמקודם הרגשתי כפריט מיותר ולא רצוי בעולמנו, עד כדי כך שחשבתי לשים קץ לחיי.
- גם המפגש עם המטפלים תרם לי רבות. לאו דווקא פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. יש ביניהם טובים כמובן, אך לא חסרים גם כאלה שחושבים שבגלל שיש להם תואר זה או אחר, הם יודעים את הכל על נפש האדם. עזרו לי הרבה שיחות עם מתנדבים ומתאמי טיפול חסרי תואר כלשהו, אבל שהיו בני אדם לפני הכל.
ב-2005, אחרי האירוע שסיפרתי לכם, ביליתי את השנים הראשונות שלי כך:
- בלי חברים
- לא עושה כלום במשך היום מלבד לצפות שעות רבות בטלוויזיה בלי להבין מה מדברים בה.
- עייף עד מוות, למרות חוסר המעש שלי.
- סובל מכל הבעיות שמניתי קודם.
- אומר לעצמי: אני לא אתאבד אבל אחכה באופן פאסיבי למוות.
ולסיכום במילה אחת: מדוכא עד לדרגה האחרונה!
לעומת זאת, כיום:
- יש לי המון חברים, ידידים וידידות.
- אני עסוק ללא הפסקה מהשעה שש שבה אני קם, לשעה 22:30 שבה אני הולך לישון.
- אני רואה את המטפלים שלי.
- אני הולך למועדון אנוש.
- אני קורא ספרים.
- אני גולש באינטרנט, בין השאר ברשתות החברתיות.
- אני משתתף בשני קורסים לשיפור האנגלית שלי
- אני לומד ערבית מדוברת
- אני משחק שחמט באינטרנט, והולך למועדון שחמט. הציעו לי גם לשחק בתחרויות אבל נאלצתי לדחות את ההצעה, כי בכל זאת יש רק 24 שעות ביממה.
- אני לומד לנגן פסנתר
- אני משתתף באירועים משפחתיים (חגים, FYLP)
ולסיכום במילה אחת: אני אוהב את החיים בטירוף!!!
אם זו לא הוכחה, אז מהי הוכחה?!
כמו שאמרים במתמטיקה מ.ש.ל: מה שהיה להוכיח.
עכשיו אשמח לשמוע את התגובות ולענות על השאלות שלכם.