שלחו לי בווטסאפ טקסט שהצחיק אותי מאד. העברתי אותו חזרה לחברים שלי. גם הם אהבו את זה. אחרי זה, שלחתי לאחד החברים האלה תגובה רצינית על מה שמשתמע מהטקסט. להלן הטקסט המצחיק שקיבלתי ולאחריו תגובתי הרצינית.
הטקסט שקיבלתי
פגישה נרגשת לעזרת הציבור:
אשתי ואני מובטלים.
אמא שלי מתה בתאונת דרכים.
יש לנו שלשה ילדים,
כולנו נאלצנו לגור בבית של סבתא,
אבל היינו צריכים לעזוב את הבית הזה
כי סבתא נפטרה השבוע.
בנוסף לכל הצרות, אבי בן 73
נאלץ לצאת לעבודה השבוע
בכדי לפרנס אותנו.
תודה על החמלה.
ויליאם וקייט הנסיכים מווילס.
תגובתי:
זה באמת לא כיף להיות נסיך!
אני גם נורא צחקתי ממה שהעבירו לי בקשר למשפחת המלוכה, שמשתמע מזה למעשה כמובן לעג סמוי לאנשים שמעריצים ומקנאים באופן קיצוני בבני המלוכה ודומיהם.
עכשיו ובכל הרצינות לה אני מסוגל, מה רציתי להגיד לך על כך? עד עכשיו, אני, בכל הכנות, לעולם לא קינאתי באנשים כאלה. אפילו לא הבנתי למה מקנאים בהם. לא בגלל שאני לא טיפוס שלא נוהג לקנאות, למשל, אני מודה שיש לי רגשי נחיתות וקנאה כלפי גיסיי (בעל אחותי יעל שהוא פרופסור מוכר ומכובד, בעל אחותי אריאלה שהוא דוקטור לכימיה, ואשתו של אחי משה, שהיא דוקטורית לכימיה ומנכ"לית). אתה רואה: אני כן בעל היכולת לקנאות (למרות שאם אני חושב על זה קצת יודע שהקנאה לגיסיי היא טיפשית ולא מוצדקת). אבל קנאה כלפי אנשים שלא עשו שום דבר כדי להיות מפורסמים, רק התמזל מזלם ונולדו נסיכים?! שוב, אני לא הבנתי מה יש לאנשים במה לקנאות בהם.
אני עד כדי כך לא קנאתי שלא עקבתי ולא התעניינתי אף פעם בפרטי חייהם, ואני מודה בבורות יחסית בקשר לידיעותיי על משפחת המלוכה. אבל בגלל הבדיחה הענקית שהעבירו לי, החלטתי לשם שינוי, לקרוא קצת בוויקיפדיה על חייהם של הנסיך צ'ארלס והנסיכה דייאנה. למשל צ'ארלס:
- בביוגרפיה המורשית שלו מ-1994 על ידי ג'ונתן דימבלבי, אליזבת ופיליפ תוארו כהורים מרוחקים פיזית ורגשית, ופיליפ הואשם בהתעלמותו מהטבע הרגיש של צ'ארלס ואילץ אותו ללכת לפנימית גורדונסטון, פנימייה בצפון מזרח סקוטלנד. יהיו לו זיכרונות רעים מאוד מתקופתו בבית ספר גורדוסטון, הוא יתאר את השנים שבילה כ"עונש מאסר".
- וביחוד, שמה שהוצג תחילה לתקשורת כ"סיפור האהבה של המאה" עם ליידי די היה למעשה נשואים מסודרים עם אישה שבקושי הכיר ושלא אהב בכלל בעוד הייתה לו בחיים אהבה אחת ויחידה והיא לקמילה.
או דיינה שנהרגה בתאונת דרכים דבילית, אחרי מרוץ במהירות שמוערכת על-ידי דוח התאונה כבין 110 ל-150 קמ"ש (באמצע פריס!!!), כל זאת כדי לברוח מ paparazzi-שמנצלים את טיפשותם של ההמון שמקנא באנשים מסוג זה כדי לעשות הון תועפות.
אז מה אני, שמרוכז בחיים בנושא אחד ויחיד והוא: אני יוסי פת, מסיק מכל זה? זה שחייהם של אנשים כמו צ'ארלס ודייאנה דומים לחייהם שלנו, האנשים "הפשוטים", זאת אומרת יש להם הישגים שבהם הם יכולים ובצדק להתגאות בהם, רגעי אושר, אבל גם רגעים מעצבנים מהיום יום, רגעים קשים, וגם רגעים נוראיים. ההבדל היחידי הוא שהרגעים הנוראיים ביותר שעברתי מסודרים אחת ולתמיד באיזו פינה בראש שלי, שאף אחד לא איכפת לו מהם, מה שעושה אותם הרבה פחות נוראיים ונותן להם את הפרופורציות הנכונות שלהם, בעוד האסונות של אנשים כמו צ'ארלס ודיינה הם נחלתם ונושאי שיחתם של כל המטומטמים.
אתה מסכים איתי?