יש חוצפה במובן חיובי, שנכון יותר לקרוא לה תעוזה, וחוצפה במובן השלילי - שהיא לא אחרת מחוסר התחשבות בזולת.
אחיותיי יעל ואריאלה ניחנו בחוצפה החיובית. יעל למשל, שהתחביב שלה הוא גנאלוגיה, לא הססה לפנות לצלב האדום כדי שהוא יעזור לה לאתר קרוב משפחה שלנו שנפטר אולי לפני מאה שנים.
באשר לאריאלה, היא חיפשה הקלטה מקורית של הפרפר הקטן והורד, ספור שאהבנו לשמוע לו כשהיינו ילדים. לאחר עשרות פניות, מאמציה נשאו פרי והיא מצאה אספן שהיה לו את זה. ובשביל מה כל המאמצים האלה? כדי לשמח את לב אחיה, כלומר אותי. 😊
אבא שלי לעומת זאת היה ביישן. הוא היה מאבד את עשתונותיו לחלוטין כשהיה צריך לדבר מול קהל. בארץ היה הולך עם אמא שלי למסיבות כדי לאתר לקוחות חדשים. הוא היה בהזדמנויות אלה פונה אליה ואומר לה: "תתיידדי עם האנשים האלה!". אמי, שלא הייתה לה הבעיה הזו, הייתה אכן קושרת יחסים. ברגע שהקשר היה נוצר, היה כבר מוטל על אבא וכשרונו להפוך את זה לעסק פורה. אמא הייתה אומרת לו: "אני שרת החוץ שלך".
באשר אלי, התורשה עברה אלי מכיוון האב. הייתי אפילו הרבה יותר ביישן מאבא שלי. היה לי תסביך נחיתות כשהייתי מדבר עם אנשים במעמדי או גבוה ממני, ותסביך עליונות כשהייתי מדבר עם אנשים פשוטים. אבל לאחרונה, המצב השתפר: קיבלתי ביטחון עצמי, ואני רואה את עצמי "כאחד כמו כולם" ולא "אחד שונה מכולם". (לראיה מה שכתבתי בנושא בפוסטים "אני ומקומי בעולם" ו"מה גרם לי להפסיק להתנהג מוזר בחברה?").
כיום במועדון שלי מזדמן לי לפגוש אנשים מכל הסולם החברתי, ונראה לי שאני מסתדר יפה. לאחרונה אף הוזמנתי על ידי חברה מהמקהלה שבה אני שר למסיבת פאר (וילה עם בריכה פרטית, יותר מחמישים מוזמנים מהמי ומי).
במסיבה התיישבתי מול זוג שלא הכרתי. הגבר סיפר לי (בצניעות וענווה) שהוא עורך דין בכיר (מייעץ לשר, משהו כזה). לא התביישתי, כי יצאתי מתוך הנחה שבמפגש בין שני בני אדם כלשהם, לכל אחד יש מה להביא שאין לשני.
סיפרתי לו על ניסיון הונאה שנפלתי לו קורבן, שבו אילצתי את הנוכל להחזיר לי את כספי, וזאת בלי להזדקק לעורך דין. פשוט כי עשיתי רעש כזה גדול סביב כל הלקוחות שלו, שהפרקליטות פתחה בחקירה נגדו על שימוש בתארים מזויפים, הונאה פרסומת כוזבת וכו'. הרגשתי שהסיפור הזה ענין את העורך דין המכובד.
חזרתי מהמסיבה במונית ודיברתי עם איש יותר "פשוט": נהג מונית צעיר. במהלך השיחה נודע לי שהוא רווק ושהוא מחפש אישה. שוחחתי איתי על אכזבות אהבה, מלכודת הנשואים, ועל איך להימנע ממנה. כשאין לך בעיה לדבר בגובה העיניים עם מנקה רחובות, גם אין לך לדבר עם ראש ממשלה.
עוד נקודה למחשבה: אפשר להיות צנוע בלי להיות חסר בטחון עצמי!
אישית, חוסר הבטחון העצמי שלי נבע מכך שהייתי בטוח שאני שונה ומשונה, ושזו הסיבה שאנשים צוחקים עלי ושונאים אותי. אם אתה, הקורא, ביישן ומזדהה קצת עם דברים אלה, אני מציע לך לקרוא את הפוסט: "מה גרם לי להפסיק להתנהג מוזר בחברה?".
אדם חצוף או שחצן, בניגוד למה שאפשר לחשוב, הוא לא אחד כזה שניחן בביטחון עצמי, להפך! אם היה לו בטחון עצמי, הוא לא היה מדבר עם האחרים בתוקפנות והיה מקבל בסובלנות את מי שנראה חלש ממנו, כמו מישהו ביישן למשל. לעומת זאת הוא לא היו נוהג בהתרפסות כלפי החזקים ממנו או כלפי אלה שהם עוד יותר שחצנים ממנו.
אני יכול לתת לכם כדוגמא שהייתי ביישן מאד מול קצין השלישות או הרס"ר שלי, שלא היו בעיני אלא עלובי נפש. ולתת כדוגמא נגדית שהתארחתי פעם אצל פרופסור לאורתופדיה, מומחה עולמי בתחומו, אחד כזה שעלובי הנפש שתיארתים קודם היו עושים את עצמם קטנים מולו. ובכן, הוא ואשתו, גם היא רופאה בכירה, ארחו אותי בביתם, (הם היו חברים טובים של הורי), האזינו לי, פרגנו לי, נתנו לי את ההרגשה שהם מעריכים אותי, ואני יודע כי הערכה זו הייתה כנה.
לסיום:
סיפרתי לכם בפוסט זה שפעם הייתי מאד ביישן. אישית אני פחות ביישן מאז שהשתנתה נקודת המבט שלי על החברה. (ראה פוסט: "אני ומקומי בעולם"). אף כי, אני עדיין קצת ביישן. ואתם יודעים מה? זה לא רע להיות קצת ביישן: זה מראה גם על צניעות וענווה. וזה עדיף על כל פנים על חוצפה וחוצפנות.
- האם גם אתם סובלים מביישנות?
- באילו מקרים?
אשמח לשמוע ממכם בתגובות או בהודעה אישית.