טיפ קטן נגד עצלנות

מה לעשות כנגד הנטייה לדחות, לעשות באיחור או בכלל לא לעשות דברים - החל מדברים פשוטים ביותר כמו לקום מהמיטה, להתלבש ולהתרחץ, ועד למשימה שקיטלגת בראשך כדברים שאתה לא אוהב לעשות? קוראים לנטייה הזאת: דחיינות.

כשאתה בסוף בוחר לא לעשות את המשימה, אז לא רק שאתה צריך לשלם את המחיר על כך שהעבודה לא נעשתה, אבל אתה סובל מרגשי אשמה: "אני עצלן וכו'".

לעיתים קרובות, מתברר לנו, כאשר ואחרי שסוף סוף עשית את הדבר, שזה היה עינין של מה בכך, או שהשד לא היה נורא כל כך. נתעכב קצת על המילה: "שד". כשמו, כן הוא: זה שד! מוצאו מרגשי הפחד והחרדה לא לעמוד במשימה שניצבת מולנו שאנחנו מנפחים אותו כשד. מוחנו, שפועלת במהירות הבזק ממציאה לנו יותר ויותר "סיבות", שהן למעשה תירוצים עד שנראה לנו שהדבר בלתי אפשרי, ושלעיתים קרובות מדי, אנחנו מוותרים על עשייתו. ומה זה בעצם תרוץ? זה כשאתה עושה רציונאליזציה בדיעבד, המצאת סיבות הגיוניות לכאורה (אבל למעשה שלא עומדות בכלל במבחן ההגיון) כדי להצדיק את ההחלטה שקבעת לעצמך מראש לא לעשות את הדבר.

אז מה לעשות נגד זה?

קודם כל, ההבנה שאנחנו רק ממציאים תרוצים ולמה, הוא כבר צעד טוב.

שנית, זו חרדה. ואז בפוסט "איך להתמודד עם חרדה?", נתתי כדוגמא: חרדה בגלל בעייה שאנחנו מתמודדים איתה, אמרתי שדבר יעיל הוא לשאול את עצמנו את השאלה: "מה יכול לקרות לנו במקרה הגרוע ביותר?" (אם אתם רוצים לדעת על זה יותר, אתם מוזמנם לקרוא את הפוסט). נגד בעיית הדחיינות, כשלא בא לנו לעשות משהו, אני שואל את עצמי את השאלה: "איך מנסיוני, אני ארגיש לאחר שאעשה את הדבר הזה?"

דוגמאות:

1) ההחלטה: לקום מהמיטה, להתרחץ ולהתלבש.

שנים, הייתי יושב שעה ארוכה ואף מאחר לעבודה במקום לקום. במקרה זה, התשובה לשאלה הזו "איך מנסיוני, אני ארגיש לאחר שאעשה את הדבר הזה?", הוא שזה היה עינין של מה בכך. אז עכשיו כשאני מתעצל לקום, אני שואל עצמי את השאלה הזו. התשובה: "זה עינין של מה בכך" מיד "מכבה" אצלי את החרדה (ראה הדמוי של גופנו לטלפון בפוסט "איך להתמודד עם החרדה"), ואני קם בלי שום בעיה! (זאת במקום להסתובב במיטה עם מחשבות שליליות כגון: "אני עייף מדי כדי לקום!".

הערה קטנה כאן: יכול להיות, קוראים יקרים, שתנסו פטנט זה וזה לא יעבוד לכם בפעם הראשונה או שזה יעבוד לכם פעם פעמיים ואחרי זה תחזרו למחשבות השליליות. אז גם לי זה קרה! אבל, באופן דומה למה שכתבתי בפוסט "איך הפסקתי לעשן": קודם כל, לא האשמתי את עצמי כשהיה לי כשלון כזה, אלא ניסיתי את זה (במקרה זה, לשאול עצמי את השאלה המרגיעה) בכל בוקר, עד שהיא הפכה לרפלקס, לחלק ממני.

2) ההחלטה לבצע משימה שקבענו לעצמנו.

אני אקח כדוגמא את ההחלטה לכתוב פוסט בבלוג זה. גם לאחר שידעתי בערך על מה רציתי לדבר, היה קשה לי, בהתחלה, להתיישב ליד המחשב שלי ולהתחיל לכתוב. גם כאן, הרגשתי חרדה מלווה במחשבות עגומות ושאלות מטאפיזיות: "למה אני עושה את כל זאת?", "אני כותב שטויות!", "אני חושף את עצמי יותר מדי!", "אני לא מחדש שום דבר!", אני אף פעם לא אסיים!"

בהתחלה, הייתי אומר לעצמי במקרה זה: בוא ניגש למלאכה, במקרה הכי גרוע (זוכרים את השאלה: "מה יכול לקרות לנו במקרה הגרוע ביותר?"), שאלות שלי היו נכונות ומוצדקות, ואז אני אחליט (אבל הפעם לא ארגיש אחרי זה רגשי עצמה, כי זו תהיה החלטה שמתבססת על משהו) לוותר ולא לעסוק בכך בעתיד.

כאן הניסיון, לאט לאט גיבש לי תשובה לשאלה: "איך מנסיוני, אני ארגיש לאחר שאעשה את הדבר הזה?". אז כך: כמו שכתבתי בפוסט "איך לעבוד בצורה יעילה?", אני לא עובד אף פעם יותר מ-45 דקות רצופות. אני מכוון את השעון שלי ל-45 דקות, במשך תקופה זו אני יודע שאני מצליח להתגבר על בעיית חוסר הריכוז, וכשמגיע הצלצול הגואל, או שסיימתי, או שלא, שאז: אני משאיר לעצמי כמה דקות לסיים מה שהייתי באמצע, ויוצא להפסקה של רבע שעה. אני יודע מניסיוני שאם סיימתי לגמרי את המשימה שלי, נניח לכתוב פוסט, אני מבסוט מעצמי, וגם אם לא התקדמתי או שמעט, גם אז אני מרוצה ואומר לעצמי: גם זה משהו!

3) ההחלטה לוותר על פעילות מסויימת.

כמו שרמזתי בדוגמא 2, אני מחליט לנסות כמעט כל דבר. יש אלף ואחת דברים שבהם ניסיון אחד או שניים לא עלו יפה, אבל אז התשובה לשאלה: "איך מנסיוני, אני ארגיש לאחר שאעשה את הדבר הזה?", היא שאני לא ארגיש טוב ואז אני פשוט מחליט לא לעשות אותו! אבל במקרה זה, אני לא דופק את הראש שלי בקיר, וחוזר שוב ושוב בעתיד על הניסיון הזה, ולא מרגיש רגשי אשמה על זה שאני לא עוסק (עד להודעה חדשה לפחות) בדברים אלה. כך, הגעתי למשל למסקנה שניקוי הבית, בישול, ספורט ועוד כל מיני דברים, הם לא בשבילי, וגיבשתי לעצמי פתרונות אלטרנטיבים להם (שימוש בשרותי מנקה, אכילה במסעדות וכו').

סיכום: מה לעשות כנגד הנטייה לדחות, ולפעמים לעשות באיחור או בכלל לא דברים?

- אם זו משימה שאנחנו עושים בפעמים הראשונות: לנסות לעשות אותה בכל מקרה.

- לאט לאט, לסגל לעצמנו ניסיון בביצוע משימה זו, ואולי להחליט להימנע ממנה בעתיד.

- אם החלטתנו שהמשימה הזאת בשבילנו, אז בפעמים הבאות שעלינו לעשות אותה:

- לשאול את עצמנו: "איך מנסיוני, אני ארגיש לאחר שאעשה את הדבר הזה?". שאלה זו "מכבה" אצלנו את החרדה, ואת כל התירוצים שצצים מתוכה, ונותנת לנו את הכוח והנחישות לעשות אותה.