בפוסט זה, אני רוצה לדבר על ייחודיות. בחלק הראשון של הפוסט, אני מגדיר למה אני מתכוון בייחודיות. בחלק השני, אני נכנס לעובי הקורה ודן בנושא עצמו: איך אדם, לדעתי צריך להתייחס לייחודיות שלו, כדי לא לסבול איתה, ואיך רצוי שיקבל בסובלנות את הייחודיות של האחרים. אני מתייחס לייחודיות שלי, בפרט זו של היותי מתמודד: איך אני חי איתה.
למה אני מתכוון בייחודיות?
בספר "הפסיכולוגיה של האושר" של ד"ר אורי נויבירט מובאת תוצאתו של מחקר על "מה משפיע על האושר?". והתשובה היא: 50% גנטיקה ופרופיל רגשי, 40% אופן חשיבה והתנהגות, ו-10% נסיבות החיים. מה שמצחיק אותי קצת בתוצאות אלה , הם האחוזים, וזאת משני טעמים:
1) אחוזים הם ממוצעים על כל האוכלוסייה, והם מבטאים מה שמבטאים ממוצעים. כלומר, שום דבר. יש אנשים שנולדו עם גנים כאלה שישפיעו הרבה יותר על אישיותם מאשר 10%. יש אנשים שאופן חשיבתם והתנהגותם עזרה להם להתגבר על מכשולים שנבעו משתי הקבוצות האחרות בהרבה יותר (או פחות) מאשר 40%. ויש כאלה שעבורם נסיבות החיים היו הגורם המכריע.
2) בכוחנו לשפר או לקלקל את אופן החשיבה וההתנהגות שלנו על-ידי כוח רצון ועבודה עצמית. גם את נסיבות החיים שלנו אנחנו יכולים לשנות על-ידי כך שנוביל את חיינו, במקום לתת לזו להוביל אותנו. ומה באשר ל-50% של גנטיקה ופרופיל רגשי? יש תקווה! המדע כעת עובד גם על שינויים בגורמים אלה.
אבל, אם נתעלם מהחלוקה המספרית, נסכים ששלושת הגורמים האלה קובעים את האישיות שלנו, שמשפיעה יותר מכל על האושר שלנו. יש כאלה (להט"בים, מתמודדים וכו') שמדברים על ייחודיות אחת, כאילו שבה מצטמצמת אישיותם. ואני רוצה להדגיש שחוץ מזה שאני חולה נפש, אני גם יוסי עם אלף אפיונים אחרים . נכון, יש ביננו שמנים ורזים, דוסים וחילוניים, הומואים וסטרייטים, אשכנזים ובני עדות המזרח, אינטלקטואלים ובורים מעמי הארץ, אוהבים את החיים ודיכאוניים, שמאלנים וימניים, זללנים ואנורקטיים וכו'. ובכל אחד מהמגזרים האלה יש מתונים ויש קיצוניים.
איך אני חי עם הייחודיות שלי, ואיך אני מתייחס לייחודיות של האחרים?
יש לי כמו לכל אחד אפיונים שחלקם מולדים, ואת חלקם, החיים עשו: 90 ק"ג, 1.78 מ', מהנדס תכנה ... עם חלק מהאפיונים האלה אני חי די טוב. ועם כמה מהם, כמו עם מחלת הנפש, אני צריך להתמודד. למשל, אני אדיש למאבק בין האשכנזים ובני עדות המזרח מסיבה אחת פשוטה, והיא שנולדתי לאב אשכנזי ואם ספרדייה (מה שנקרא חצי קוסקוס, חצי wus-wus) . באשר להיותי יהודי, לא סבלתי אף פעם וממש מאנטישמיות (כמה מבני משפחתי כן סבלו).
אבל אני, שהייתי צוחק על סבא שלי ז"ל כשהיה עומד דום כמו טיל כשהיה שומע את המרסייז, המנון צרפת - הייתי צריך לעלות ארצה כדי שידביקו לי את התווית הנוספת: "צרפתי". היו מקרים שבהם נעלבתי מאד כשקראו לי: "הצרפתי". הייתי מתנחם בכך שאלה שהיו אומרים את זה היו מפגרים: אם אני מדבר במבטא צרפתי, זה משום שנולדתי בצרפת, כשם שהיה לי מבטא ויאטמני אילו הייתי נולד בווייטנאם. זה אמנם נכון שיש משהו במה שנקרא אופי צרפתי (או ישראלי, או איטלקי...), אבל יש צרפתים בעלי אופי צרפתי גזעי, כאלה בעלי אופי צברי וכו'.
אני לא כל כך אוהב שקבוצות מניפות את דגל הייחודיות שלהם. אני למשל לא אוהב שיהודים מזכירים תמיד את השואה: זה לדעתי מחזק יותר את האנטישמיות הפוטנציאלית של הגוי הממוצע מאשר עוזר לזכר קורבנותיה. לגבי הפגנות הפמיניסטיות והלהטב"ים, אולי יש בהן צורך כדי לקבל זכויות שמגיעות להם, אבל אני לא מרגיש נוח איתם. שלא תבינו אותי לא נכון! אני לא אומר שהומוסקסואל חייב להישאר בארון, אבל שיצהיר על זה בלי לעשות מזה עניין. ובאופן דומה למה שאמרתי באשר ליהודים והשואה, זו טובתו נגד ההומופובים, שלא יעשה מזה עניין.
אגב, שמתי לב שהאנשים שחורטים על דגלם את זהותם, הם הכי לא סובלניים לגבי הייחודיות של רעיהם.
לגבי יחסיי לאחרים, אני מקבל את האחרים כשהם דומים לי, וכשהם שונים ממני, אני מנסה להבין אותם; הווה אומר לדמיין לעצמי מה הייתי חושב אילו הייתי במקומם. זה בכלל לא אומר להיות נאיבי ולקבל כל דבר, גם אם הוא קיצוני. אבל להיות אמפתי ועל-ידי כך: לקבל יחס אוהד מצד ההוא ששונה ממני במקרה הטוב, ובמקרה הרע -לצאת מורווח מכך שאני מבין אותו טוב יותר, ועל-ידי כך אני חמוש טוב יותר להילחם נגדו.
לבסוף, באשר לבריאות הנפש :
כשלעצמי, אני לא מניף כדגל את הייחודיות שלי. אני רק מקבל אותה,כאשר טוב לי איתה והיא נראית לי חלק ממני. ואני מתמודד איתה כאשר יש לי בעיה איתה, ונראה לי שאני יכול לשנות אותה. אני לא אחזור על דברים שכבר אמרתי למשל בפוסטים: "אני ומקומי בעולם" ו-"מה גרם לי להפסיק להתנהג מוזר בחברה?", אבל הלקח שהפקתי מזה, והוא נכון לדעתי לכל הייחודיות שלנו הוא כך:
אומרים שההשכלה, זה מה שנשאר לך לאחר ששכחת את הכל. אז באופן דומה, הייחודיות שלך מוערכת על-ידי האחרים, כאשר היא זו שנותרה לאחר שעשית את הכל כדי לא להבליט אותה.
אני אשמח לקרוא את תגובותיכם:
- מה הייחודיות שלהם?
- עם איזו מהם קל או קשה לכם להתמודד?
- איך אתם מתמודדים איתה?