בגיל 16, הלכתי למחנה קיץ בתנועת גשר, תנועה שנועדה להפגיש ולקרב בין דתיים וחילונים. בכל פעם היה לנו מין טקס שבו היינו חוזרים על המשפט הבא. את המשפט צריך להגיד בשיא המהירות האפשרית:
אם אני אני כי אני אני
ואתה אתה כי אתה אתה
אז אני אני ואתה אתה
אבל
אם אני אני כי אתה אתה
ואתה אתה כי אני אני
אז אני לא אני
ואתה לא אתה
ובכן הנושא שלנו הוא: להיות עצמך.
מה הכוונה?
נתחיל בדוגמא: במועדון שלי, התנסיתי לראשונה בקריוקי. שמתי לב שיחסית לאחרים, אני שר יפה. כמובן לא כמו זמר מקצועי או אף חובב, אבל לפחות אני לא מזייף. אמא שלי אמרה לי: אם זה מוצא חן בעיניך, למה שלא תירשם למקהלת המכון הצרפתי שנפתחת השבוע?
במכון הסבירו לי שהשיעור הראשון הוא מבחן קבלה. הם לא יכולים לקבל כל אחד. ראשית כי מספר המקומות מאד מצומצם. ושנית ובייחוד כי הם מכינים מופע בסוף השנה. אז נרשמתי. הייתי במתח כמה ימים, וסוף סוף הגיעה התשובה: התקבלתי!!!
למי שכבר איבד את הסבלנות ושואל: מה כבר לכל הספור הזה לבין הנושא שלנו: להיות עצמך, אענה: סבלנות! אני נותן דוגמא ארוכה מהחיים על מנת שתכנסו לעור שלי ותרגישו את החוויות שחוויתי בדוגמא שלנו.
ובכן הייתי בשיעור הראשון, ואחריו כתבתי לפסיכולוגית שלי:
"הייתי עכשיו במקהלה. זה קשה מאד. אין לי כל כך בעיה לשיר, אבל קשה לשיר עם האחרות (דרך אגב, אני הגבר היחיד). בשביל זה צריך ריכוז. המורה אמרה לי שאני אצטרך לעבוד הרבה מאד בבית, אחרת זה לא ילך (את מבינה אותי: הם יכולים לזרוק אותי כמו שקיבלו אותי).
ההערה הזאת של המורה (שהיא לא אמרה לאף אחת מהאחרות) הכניסה אותי קצת לחרדה ולדכאון. אני חושש שאם אני ארגיש כך תוך כדי עבודה בבית השבוע, אני אהיה עוד יותר גרוע בפעם הבאה, מצד שני, מתוך ההרגל הטוב שסיגלתי לעצמי: לחשוב על מה עשיתי טוב היום, הרי שעלו לי ההרהורים האלה:
אני אעבוד כמה שאוכל השבוע ואם זה לא ילך, אומר לעצמי הייתי לבד ובלתי מנוסה מול קבוצה מנוסה ומגובשת. מצידה, המורה שהיא אגב מאד נחמדה, לא יכולה להרשות לעצמה שמשהו ישאר אחורה כאשר אנחנו מכינים מופע בסוף השנה. אומר לעצמי אז: לפחות עשיתי את המקסימום והייתי כבר גאה שהתקבלתי. היא לא אמרה שאני מזייף למשל, רק שאני לא שר עם כל הקבוצה וזה לפי מה שהיא אמרה בהחלט ניתן לשיפור."
אני מסכם: בעזרת מחשבות חיוביות, התגברתי על התקף הדכאון שלי, ותאמינו לי: זה הרבה יותר יעיל מכדורים.
סיפרתי את זה לבן דודי ז'ילבר והוא אמר לי: לא גילית את אמריקה, זה מה שנקרא: לחשוב חיובי.
האמת היא שהפעם הראשונה ששמעתי על מחשבה חיובית, זה נראה לי הזוי, נאיבי ולא יעיל בכלל: זה כאילו להכריש את הבעיות על ידי כך שאנחנו מציגים אותם בצורה "חיובית". ואכן, בפי האנשים שמסים "לחשוב חיובי" רק בגלל שאמרו להם שכך צריך לעשות, זה באמת כך.
העניין הוא שבמקרה שלי, גיליתי את זה מחדש, והפנמתי את זאת: עשיתי את הדעה של האחר חלק ממני.
הבנתי לגבי מחשבה חיובית: מה זה כן ומה זה לא.
זה לא: להכריש את המציאות ולא להתמודד עם הבעיות.
זה כן, כשיש לנו בעיות:
להחזיר את הדברים לפרופורציות שלהן.
לחשוב על הדברים שהם בכל זאת חיוביים במה שקרה לנו (למשל להפיק את הלקחים לפעמים הבאות כאשר נפלנו קורבן להונאה).
לחשוב על מה יכול לקרות לנו במקרה הגרוע ביותר. ב-99% מהמקרים ניווכח שזה משהו שאנחנו יכולים לחיות אתו. במקום להיכנס ללופ אינסופי של חרדה סטרילית.
לחשוב על הדברים שבכל זאת חיוביים באלה שאירעו לנו היום (או השנה), מלבד האירוע המצער.
לחשוב על אחרים, ולהיווכח שכל זאת לא קורה רק לנו.
כשמנסים לממש עצה רווחת (כמו העצה "לחשוב חיובי"), לא צריכים להיות אטום לזולת ולהישאר תמיד עם הדעות שלנו (בהתנהגות חברתית, באופנה, בפוליטיקה, בדת ומה לא). בהחלט צריכים להקשיב לאחרים, אבל זה לא אומר לבלוע את כל הלוקשים שמוכרים לנו.
ועוד דוגמא קצרצרה: הייתי בקורס דיל קרנגי, מחבר הספר "איך תרכוש ידידים והשפעה". בקורס הסבירו לנו שעל מנת להיות מקובל בחברה ולעשות לעצמך המון חברים, אתה צריך לזכור את השמות של האנשים ולקרוא להם בשמם, וחייב לתת להם כל הזמן מחמאות. ובכן, ניסיתי לממש את זה בחברה שבה התחלתי לעבוד, ועשיתי צחוק גמור ממני עד כדי כך שפיטרו אותי!
לדייל קרנגי היתה כוונה טובה בעצה זו, אבל הגיהנום כידוע רצוף כוונות טובות. יש אנשים שנותנים כל הזמן מחמאות, ואוהבים אותם בגלל זה. כזה היה למשל הבן דוד של אמא שלי Hubert. אבל העינין הוא שאצלו זה היה הטבע שלו לנהוג כך.
זה לא בגלל שאתה רואה משהו שמצליח אצל השכן שאתה חייב מיד לנסות ולהיות כמוהו. דחילק, תהיה עצמך תוך כדי הקשבה לאחרים.
כאמור:
אם אני אני כי אני אני
ואתה אתה כי אתה אתה
אז אני אני ואתה אתה
אבל
אם אני אני כי אתה אתה
ואתה אתה אתה כי אני אני
אז אני לא אני
ואתה לא אתה