למה אני כותב את הבלוג הזה, ובעצם למה אני חי?

שאלתי את עצמי היום שאלה: מהי בעצם המטרה שלי בכתיבת הבלוג שלי ופרסומו. בהתחלה, השאלה נראתה לי טיפשה כזאת. אבל במחשבה שנייה, מחשבות "טיפשיות" אלה, ובוא ניתן להן שם יותר מכובד: פילוסופיות, הן שאלות חשובות מאד, והיינו מונעים מעצמנו הרבה טעויות מצערות, אילו היינו מקדישים להן מעט מזמננו כדי לתת להם מענה, במקום לפעול (במקרה זה לכתוב את הבלוג) או לא לפעול (לא לכתוב את הבלוג). הזכרתי לכם: "להיות או לא להיות"? אז, בעצם הגעתי משאלה זו לשאלות כמו: "בשביל מה אני עושה כל דבר?" ו-"בשביל מה אני חי?"

אני כותב בלוג זה עבורי ועבורכם:

קודם כל, קוראים יקרים, דעו לכם שכשכתבתי פוסט זה, כמו כל הפוסטים האחרים בבלוג, חשבתי גם על עצמי וגם עליכם. אני מעלה על הכתב רק שאלות שנראה לי שאם אני שואל את עצמי, אז כל הסיכויים היא שרבים מכם שואלים את עצמכם, גם אם אתם לא ניסחתם לעצמכם את השאלות האלה לעולם במפורש. כנ"ל לגבי הבעיות: אני מזכיר בעיות שלי רק במידה ומצאתי להם לפחות התחלה של פתרון. אני לא מעלה אותם כדי להתלונן ולזכות לרחמים, אלא כדי לעזור לאחרים ולעצמי.

אז למה כתבתי בלוג זה?

1) כדי להעביר את הזמן

אני בטרום פנסיה, גר בגפי ונמצא לבדי בדירה 95% מהזמן. כדי לא להשתעמם אף פעם, הכנתי לעצמי מגוון פעילויות על המחשב. אני פועל בסדר עדיפות זה:

- הפעילויות שאני חייב לעשות או שנקבעו לי.

- הפעילויות שאני הכי אוהב לעשות (וכתיבת הבלוג נמנית עמהם).

- כל הפעילויות האחרות.

2) כדי להביע את עצמי

הצורך להביע את עצמך הוא בסיסי אצל האדם. אם אנחנו לא מוצאים החוצה את מה שאנחנו חשים וחושבים, אם זה בכתב כמו שאני עושה כאן, או בעל-פה, הרי מחשבותינו לא מועילות. הן נשארות מעורפלות במעמקי נפשנו. התוצאה היא שאנחנו נוהגים לפי האינסטינקט, מחשבת הרגע החולף, ונותנים לאחרים לחשוב ולהחליט עבורנו.

אני כאן אתייחס לשאלה: מתי אני כותב? התשובה היא: כשיש לי משהו להגיד שנראה לי מתאים לפוסט. אני אף פעם לא מתיישב ליד שולחן העבודה שלי וחושב: "על מה אני אכתוב היום?", כי זה מרשם בדוק לכתיבת פוסט גרוע. לפעמים חולפים שבועות, בהם אני לא כותב שום דבר ואני אפילו חי עם ההרגשה שהבלוג שלי גמור ואין לי יותר מה לכתוב. אבל הניסיון לימד אותי, ואני עובד על הבלוג שלי כבר יותר משנה, שתמיד צצים נושאים חדשים, שלא הייתי מודע שאני חושב עליהם.

3) כדי לעשות לעצמי חברים.

אני שמתי לב שכשאני מביע את עצמי, אני מבין את עצמי יותר טוב, מכאן מבין את האחרים יותר טוב, מכאן האחרים, בין אם אלה חברים או יריבים, מבינים אותי יותר טוב. לא סתם סוקראטס היה חוזר כל הזמן על המשפט: "דע את עצמך!"

4) אולי, כדי להתפרסם

אני מודה שיש לי גם מחשבות כאלה. אני אוהב לקבל לייקים ותגובות חיוביות על מה שכתבתי. אבל הפרסום ברבים הוא פרס שאנחנו מקבלים על עמלנו, ואסור שיהווה מטרה בפני עצמה, ולפרסום יש לא רק יתרונות אלא חסרונות. ניקח למשל סלבריטאים. אני לפעמים תופס את עצמי מקנא בהם, אבל כשאני קצת מעמיק, אין לי על מה לקנא בהם. פרטיותם, סודותיהם והמשגים שהם עשו בעבר פרוסים לעיני כל. קראתי פעם: "הסלבריטאים, הם אנשים שהופכים עולמות כדי שאנשים יזהו אותם ברחוב, וכשסוף סוף הרגע הזה הגיע, מרכיבים משקפיים שחורות כדי שלא יזהו אותם עוד."

5) לקבל דעות וחוויות שונות על הבעיות שהצגתי

בבלוג זה, אני מציג בעיות ופתרונות שמצאתי להם. כן, אני מביע דעות. מאד מענין אותי לשמוע דעות של אנשים אחרים, בין אם הם מסכימים, בין אם הם לא מסכימים איתי. כן, אני מעונין שישלימו את ידיעותיי ויתקנו אי-דיוקים שכתבתי.

מהבחינה הזו, קצת התאכזבתי בינתיים. קיבלתי אמנם הרבה תגובות אוהדות מצד האנשים שאני במגע איתם ושהצגתי להם את הבלוג. אני קיבלתי גם תגובות מעניינות בפייסבוק ורבים נרשמו לבלוג, אבל כמעט אף אחד לא שלח לי תגובה מתוך הבלוג. אולי האשמה בי: יתכן ובעתיד אפתח פורום כדי לאפשר לקוראי הבלוג להשיב ולשוחח ביניהם.

למה לא כתבתי את הבלוג הזה?

הכסף למשל לא נמנה עם המניעים שלי לכתוב את הבלוג. להפך, הוא עלה לי בזמן ובכסף רב. אם אמצא דרך בעתיד להרוויח כסף מפרסום הבלוג, למה לא? אבל מה שאמרתי לגבי פרסום נכון גם לגבי כסף: זה אמצעי ולא מטרה. אני יכול לספר לכם שכדי לכתוב את הבלוג, עשיתי לפעמים חיפושים באינטרנט עם מילים כגון דכאון, חרדה וכו'. לעיתים קרובות, הגעתי לעמודים רוויות מלל שכל מטרתו לנצל את מצוקת הקוראים, ושמפנה אותם להורדת דף בתשלום שבו יש כביכול תשובה לכל שאלותיהם. גישתי אינה כזו בכלל: אם אני עובד על משהו, אני כמובן מבקש שכר, אבל ברגע שזה נקבע, אני נותן את כל כולי בלי מחשבות קטנוניות ואינטרסנטיות כגון: "האם אני לא מגלה יותר מדי דברים?" (לפעמים, אני לא מצליח במה שאני עושה, אבל זה כבר סיפור אחר). זה מה חז"ל קראו: "לעשות דברים לשם שמיים".

אני אוהב את המילים של השיר של אנריקו מסיאס בשיר "Donnez-moi": "תנו, תנו, תנו, אלוהים יגמול לכם". לדעתי מי שעושה את מלאכתו רק עם מחשבות אינטרסנטיות לא עושה חשבון כדאי. אני לא יודע אם אלוהים יגמול לנו כמילות השיר או שזה פשוט עיינין של היגיון. בימינו, אנשים הציעו לציבור הרחב שירותים של מנועי חיפוש, אנציקלופדיות, מוזיקה ורשתות חברתיות. כל השירותים האלה ניתנו בחינם. ומה עלה בגורלם של אלה שפיתחו והציעו את השירותים האלה? הם התרוששו? לא ולא! הם הפכו למיליארדרים!

למה בכל זאת היססתי לפני שכתבתי מה שכתבתי?

שאלתי את עצמי האם אני לא חושף את עצמי יותר מדי בכל הווידויים האלה והאם אני לא אהיה טרף קל לרשעים שלועגים לחלשים? יכול להיות שאני טועה אבל ניסיון החיים שלי הראה לי שלא: הייתי ללעג ולקלס דווקא כשניסיתי ללא הצלחה להסתיר את חולשותיי. כשאני מביע אותם ואת התמודדותי איתם בפרהסיה, אני זוכה לאמפתיה מצד אלה שמזדהים איתי. ובאשר לרשעים אותם הזכרתי קודם, הם שותקים שמא יבקשו גם מהם לחשוף את עצמם, דבר שהם לא מוכנים אליו בשום אופן.

מתי אני אוכל להגיד שהשגתי את מטרתי, ואני יכול לעבור למשהו אחר.

אני לא יודע. כל זמן שיש לי רעיונות לפוסטים, לשיפורים טכניים באתר ופעילות לשם הפצת הבלוג, אני ממשיך.

פריסת היריעה לשאלות רחבות יותר.

השאלה בדבר מטרת הבלוג שלי מתקשרת לשאלה כללית יותר, אותה שאלתי את עצמי עוד בהיותי ילד: למה אנחנו בעצם חיים? אם קראתם את מה שכתבתי בפוסט "איך אני רואה את המוות", הרי שלדעתי אין כלום אחרי המוות (מלבד זה שהנפש שלנו ממשיכה להשפיע על נפשות אחרות). יחד עם זאת, על אף כל הקשיים בחיים, הרי שלדעתי יש טעם לחיות את החיים, לעשות דברים, להיכשל בהם לפעמים עד שאתה מצליח בהם.

הניסיון של 64 שנות חיי עד כה, לימד אותי שאין תשובה חד משמעית ובטח לא תשובה, שהיא נכונה לכל אחד לשאלה: "לשם מה אנחנו בעצם חיים, כשאנחנו יודעים שממילא נמות?". התשובה שאנחנו נותנים לשאלה זו שונה לכל אחד מאיתנו ומשתנה אצלנו עם השנים, עם החוויות שאנחנו חווים, עם צבירת הרגשות והמחשבות שלנו , בקיצור עם הניסיון שלנו.

אבל חשוב לנו לשאול את עצמנו בכל עת מה אנחנו עושים עלי אדמות, ולו רק כדי לא לרדוף אחרי שטויות. אני כך לא התפתיתי אף פעם לעבריינות, לאלכוהול, לסמים. וידעתי לסגת מטעויות שעשיתי בעבר. יש מטרות שהן לגיטימיות כמו: להתפרנס בכבוד ממקצוע מכובד, להיות אהוב על הבריאות, למצוא את אשת חיינו, להוליד ילדים ואחר כך לגדל אותם, להתפרסם, לקבל השכלה, להנות. אבל אנחנו צריכים לדעת שאף אדם לא יכול להשיג את הכל וזה שכל מיני אנשים (בודדים או רובם) משיגים דברים שאנחנו לא, לא צריך למנוע מאיתנו להיות מאושרים.

סיכום

בפוסט זה, שאלתי את עצמי למה אני כותב בלוג זה. הדרך שבה דנתי בשאלה זו מהווה עבורי ואני מקווה עבורכם, מודל לחקירת השאלה: למה אנחנו עושים כל דבר בחיים.