כשהייתי בן אחד עשרה שאלתי את אחי הקטן, אז בן חמש, את השאלה הבאה: "לשם מה אנחנו חיים?". הוא ענה לי מיד: "נו מה?! כדי לקנות לעצמנו צעצועים!"
התשובה שלו הצחיקה אותי מאוד, והלכתי לספר לאבי את האנקדוטה הזו. זו הייתה תגובתו: "תשובה אידיוטית לשאלה אידיוטית!"
בזה, אבי העליב אותי מאוד. אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא התנהג אלי ככה. הוא תרם רבות לאובדן הביטחון העצמי שלי. שיהיה ברור! אין לי רק תוכחות כלפי אבי ז"ל: הוא הביא לי הרבה דברים, למשל את אהבת הדעת. ובאשר לנטייה שהייתה לו להשפיל אותי, סלחתי לו מזמן. אבל מה אתם רוצים? אף אחד לא מושלם! לא הוא ולא אני!
אבל בפעם הזאת, היה זה אבי שאמר משהו מטופש:
1) השאלה לא אידיוטית! כל הפילוסופים שאלו אותה את עצמם. כולנו שואלים אותה את עצמם ביום זה או אחר. במהלך חיינו אנו כל הזמן מתמודדים עם בעיות, אנו מתכננים תוכניות, אנו ניזונים מהתקוות שנשיג יעדים מסוימים שהצבנו לעצמנו בחיים. ומה מקבלים בסופו של דבר? את מותנו הידועה והבלתי נמנעת, שבאה להדגיש את האבסורד שבכל זה.
2) גם התשובה לא אידיוטית! זו אפילו התשובה האינטליגנטית ביותר שילד בן חמש היה יכול לתת: אנחנו חיים "כדי לקנות לעצמנו צעצועים", כלומר כדי ליהנות.
מה זה אושר ואיך להיות מאושרים?
עבור רובנו, אושר הוא מושג שהוא מצד אחד ברור, אך מימושו מוטל בספק.
- המושג ברור כי כולנו פחות או יותר ידענו כבר רגעי אושר במהלך חיינו. הרגעים הללו הובילו אותנו לחלום ולחפש את האושר בהא הידיעה.
- אך זו גם הסיבה שמימושו מוטל בספק: אנשים מגדירים לעצמם את האושר כתחושת סיפוק מלאה שאליה הם חותרים, כי היה להם טעם ראשוני לה. מצב זה יקרה בעתיד הפחות או יותר רחוק, ויש שאומרים אפילו לעצמם: רק בעולם הבא! וזאת אם ורק אם יתקיימו תנאים מסוימים שקבעו לעצמם.
הגעתי למסקנה שהשקפה זו של האושר לא נכונה ואף מזיקה:
היא מובילה אנשים רבים לא להיות לעולם מאושרים באמת, מכיוון שחלומותיהם אף פעם לא מהגשמים, או משום שכאשר הם סוף סוף מתגשמים, זה לא מספק אותם: ניקח למשל את אותם האנשים שלא יודעים כיצד לנהל את הונם לאחר שזכו בהגרלת הלוטו לאחר ששיחקו במשך עשרות שנים, בתקווה קלושה שהם יזכו אי פעם. השקפה מוטעית זו של אושר מביאה לפעמים אנשים "שהיו להם הכל כדי להיות מאושרים" להתאבד. אני נזכר בבת דודתי האהובה פלורנס, שאמרה (לצערי לא לקחו אותה מספיק ברצינות) שהיא תסיים את חייה אם היא לא תהייה נשואה בגיל 25. היא התאבדה ימים ספורים לפני שהיא הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה- 26.
לא! לדעתי האושר הוא כאן ועכשיו! עלינו לשאוף להיות מאושרים היום, מחר ומחרותים. רעיון טוב הוא לשאול את עצמך בסופו של יום: במה הוא היה שונה מכל הימים שידענו עד עכשיו? כך, אנו מגלים שחלו אירועים משמחים, הבאים לכפות על הדאגות היומיומיות שלנו. באופן אישי, אני מנהל יומן בוואטסאפ שבו אני מסכם את יומי בכמה שורות.
מאז קבעתי שהאושר הוא כאן ועכשיו, סיגלתי לעצמי את ההרגל הבא, שעשתה אותי מאושר הרבה יותר ושאני ממליץ לכם בחום לסגל לעצמכם.
אבל לפני שאספר לכם על ההרגל הזה, יש לי הערה: אם מה שאמליץ לכם לא מדבר אליכם, אל תנסו לעשות את זה באופן מלאכותי, ואחר כך תתלוננו על כך שזה לא עובד אצלכם! אלא תנהגו בדרך הבאה: תקראו ותפנימו את זה. עד הרגע שאני מאחל לכם שבו תגלו בעצמכם מחדש את כל מה שכתבתי. למה הדבר דומה? כששמעתי בפעם הראשונה על התועלת שמפיקים בכך שחושבים חיובי, זה נראה לי הזוי ופשוט לא נכון. וזה באמת כך אם אתה למשל מגדיר לעצמך כל דבר שעובר עלייך באופן נאיבי כחיובי. מחשבה חיובית היא לא לומר על כל דבר שהוא חיובי אלא לראות את החיובי בכל דבר, שזה משהו אחר לגמרי. את זאת הבנתי רק לאחר שגיליתי מחדש את זה והבנתי: מחשבה חיובית מה זה כן ומה זה לא?
נחזור להרגל שסיגלתי לעצמי. ההרגל הוא שכל פעם שהמוח שלך לא עסוק בשום דבר מיוחד ואתה שואל את עצמך: מה לעשות?
1) לחשוב על הדבר שיביא לך אושר ברגע הנוכחי.
2) לעשות אותו
3) ואז לשאול את עצמך אם אתה מאושר שעשית את זה, וב-99% מהמקרים התשובה היא שכן. ולהגיד לעצמך שאתה מאושר.
אם תשאלו אותי מה הדבר הזה שיגרום לכם להיות מאושרים? אז, זה יכול להיות כל דבר שאתם באמת מרגישים כך כלפיו. למשל:
- לעשות איזושהי מלאכה שמזמן הייתם צריכים לעשות ואתם תהיו מאושרים שהתפטרתם ממנה לאחר שעשיתם אותה.
- ליזום איזשהו רעיון חדש עבורכם.
- או פשוט לנוח ולשכב לישון אם זה מה שבא לכם.
מהר מאד ההרגל הזה יהפוך לחלק מכם ותחיו עם ההרגשה שאתם מאושרים. יתרון שני הוא בכך שבהיתוכם ערים, תמיד תחשבו על משהו ספציפי ולא תתנו למוח שלכם לרחף או פשוט להשתעמם.
כשאני אומר שצריך ליהנות מכל יום ("לקנות לעצמנו צעצועים") זה בהחלט לא אומר שעלינו לחפש את ההנאה בכל מחיר, או תמיד לחפש את אותה הנאה (ליפול להפקרות או להתמכר למשהו). חוץ מזה, האם אנחנו באמת נהנים בסופו של דבר אם כך אנו נוהגים?
מלבד ההנאה, יש סיבה נוספת שעונה על השאלה: "לשם מה אנחנו חיים? " סיבה זו היא: "להכין את חיינו לאחר המוות". ואני אומר זאת אף על פי שאיני מאמין בגן עדן, ולא בנוכחות המתים בקרב החיים, בהם חסידי הרוחניות מאמינים.
אני אסביר את כל זה בעוד רגע, אבל ראשית כל, ברצוני להעיר במאמר מוסגר: יש הרבה יותר קווי דמיון ממה שחושבים בין הדתות השונות, ואני כולל ביניהן את האתאיזם, ואת האמונות השונות הלאו דווקא דתיות, למשל כמו אלה של חסידי הרוחניות.
דוגמא: כל הדתות דוגלות בזיקתן לערכים אנושיים מסוימים כמו אמת, חופש, צדק, יופי ואהבת הזולת. מהזיקה לערכים אלה נובעות מצוותיהם של האלים השונים ונביאיהם, בין אם זאוס, ה', אללה, וישנו, משה, ישוע, מוחמד, בודהה, ועוד רבים אחרים. אני שואל: מה חשוב יותר? מי היה זה שנתן ציווי זה או אחר, או מהם הערכים המשותפים לכל הנביאים?
ואני לא אומר כאן דבר טריוויאלי או מובן מאליו. לא חסרו במשך השנים אנשים שהטיפו לדוקטרינות הדוגלות בערכים המנוגדות באופן קיצוני לערכים המסורתיים והאוניברסאליים שהזכרנו זה עתה. אני חושב במיוחד על הנאציזם, שהציב את "הגזע העליון" כעומד מעל האמת, החופש, הצדק ואהבת הזולת. הבעיה היא שכל הדוקטרינות הללו ללא יוצאת מן הכלל פשטו את הרגל בסופו של דבר.
אחרי ככלות הכל, אין זה מפתיע שתורות כל הדתות אומרות בעצם את אותו הדבר. הסיבה לכך היא שכל האמונות בוחנות את אותה המציאות, כלומר את הטבע ובפרט את טבע האדם.
כמו כן, מעולם לא חסרו פנאטים, בכל הדתות, שטענו שדתם, אלוהיהם ונביאיהם, הם ורק הם היו הנכונים. זה הביא אותם לעיתים קרובות לבצע מעשים המנוגדים בתכלית לערכים האוניברסאליים שדיברנו עליהם.
נחזור לשאלה: "לשם מה אנחנו חיים?". אמרתי שיש תשובה אחרת (מלבד "לקנות לעצמנו צעצועים") והיא: "להכין את חיינו אחרי המוות". ואני אומר זאת למרות שאני לא מאמין בגן עדן, ולא בנוכחות המתים בקרב החיים.
אבל כמו שאמרתי קודם: כל הדוקטרינות כמעט כולן אומרות פחות או יותר את אותו הדבר, וזה לא מפתיע מכיוון שבסך הכל כולן בוחנות את אותה המציאות.
אני רואה את עצמי כחילוני ורציונליסט. ובכן, תראו שגם עם הראיה הזו של העולם, לא רק שאנחנו יכולים להאמין בחיים אחרי המוות, אלא אפילו להוכיח אותה.
בתור איש מחשבים, אני נוטה להגדיר את נפש האדם (הרגשות והמחשבות שלנו) כתוכנה שנוצרה במקור במחשב מסוים (החומרה: במקרה של נפש האדם, החומרה שעליה היא בנויה מורכבת מתאי העצב שלנו: הנוירונים.)
לאחר שנוצרה תוכנה במחשב אחד, היא יכולה להמשיך לרוץ גם על מחשבים אחרים. כמו כן הנשמה שלנו יכולה לפעול ("לרוץ") על נוירונים של אנשים אחרים.
ניקח דוגמא: אתה כעת קורא טקסט שנוצר על ידי הנשמה שלי. אם תזכור ותפנים אותו, הוא יהפוך לחלק מהאינטלקט שלך ויוכל להתפתח, ואף להשתנות בכוונים שונים באמצעות הנוירונים שלך.
כל זאת נכון לאורך כל חיינו. גם לאחר מותנו, הנשמה שלנו יכולה להמשיך ולרוץ על נשמות אחרות, גופים אחרים, נוירונים אחרים. ולזה בדיוק אני מכנה "החיים שאחרי המוות".
לא רק שנשמתנו עדיין חיה בגופים אחרים לאחר מותנו, אלא שאולי היא אף תקרא להשתנות שם. תחשבו למה אנחנו בעצם מתכוונים כשאנחנו אומרים "סבי היה מתהפך בקברו אם הוא היה יודע מה אומרים על זה היום! הוא בוודאי היה משנה את דעתו!"
אחת ממטרות חיינו, פרט "לקניית צעצועים לעצמנו", היא לבנות נשמה שתמשיך לחיות ולהשפיע, אולי שנים רבות לאחר שנמות.