להלן מכתב לשני בני-דודים שלי: בעל ואישה, מורים בגמלאות.
נושא: מדוע שלא נלמד התפתחות אישית בבית הספר ובתיכון?
ז'קלין היקרה,
פול היקר,
אני מכין הרצאה בנושא פיתוח אישי, אותה אתן בקרוב.
שאלתי בנושא מעניינת אותי במיוחד, ואשמח לשמוע את דעתכם כמורים לשעבר.
בבלוג שלי yossipatt.com אני מעלה את השאלה הזו, בין היתר בפוסט הבא:
כיצד להתמודד עם בעיות מסוימות בחיים?
אתם לא חושבים שצריך ללמד את הנושא הזה?
האין זה חשוב יותר מביולוגיה למשל? כל אלה שלא ילמדו את הנושא הזה ישכחו מהר את כל מה שלימדו אותם בתיכון. באשר למי שבאמת יזדקק לזה אחר כך, ממילא יצטרכו ללמוד אותו מההתחלה באוניברסיטה.
מצד שני, התפתחות אישית תעניין את כולנו לאורך כל חיינו.
שאלות כמו:
- איך לשלוט ברגשות שלנו?
- איך עובדים ביעילות?
- איך להילחם נגד חרדות, עייפות, שעמום, עומס יתר, התמכרויות, עצלות, דחיינות, ביישנות, מחשבות טורדניות ודכאון?
- כיצד לשפר את הריכוז שלנו?
שאלות אלו מוצאות את התשובות שלהן, שהן לא מסובכות במיוחד ללמידה ואשר יכולות לשנות את מהלך חיינו לחלוטין.
כשאני אומר שלא מלמדים את הדברים האלה בבית הספר, זה בעצם הרבה יותר גרוע מזה! הרבה מורים גרועים לוקחים את החופש לתת לנו עצות טיפשיות בנושא זה.
כדי לקחת רק דוגמה אחת: כמה פעמים שמעתי את הנזיפה הזו: "למה אתה מתלונן על כך שאתה תמיד עייף כשאתה לא עושה בעצם כלום, לא בשיעור ולא בבית?".
ובכן, דע לך, מורה נכבד, שאדם יכול בהחלט להיות עייף לחלוטין (עייפות פסיכולוגית), דווקא משום שאיננו עושה דבר אשר "ממלא את נשמתו", ואילו אנשים שתמיד פעילים, העובדים בתשוקה, אינם כמעט אף פעם עייפים. אני יודע משהו על זה כאחד שהיה בשני המצבים (פעיל ולא פעיל).
אבל מה מסיק מזה התלמיד המסכן? אני נורא עייף ונפגע ממה שאמר לי המורה. אבל אם כן, אם אתחיל לעבוד, על פי ההיגיון שלו אני אהיה עייף עוד יותר. אז מה? אני פשוט לא יוצלח!
נראה לי ברור שאני לא הראשון ששואל את עצמי את השאלה הזו. מה אתם חושבים? מה דעת הקולגות שלכם? מה אומר משרד החינוך על כך?
נשיקות,
יוסי