כשאני מנסה לעקוב אחרי הרצאה או שיחה המתנהלת בין שלושה אנשים או יותר, אני בקושי מבין מה שנאמר. בפוסט אסביר אילו קשיים זה יצר לי בחיים, ואשתף התחלה של פתרון שמצאתי כדי להתמודד עם זה.
הקושי לעקוב אחרי שיחות של אנשים גרם לכך שכבר בבית הספר לא הייתי מסוגל להבין עד הסוף את מה שנאמר. זה המשיך באוניברסיטה ומאוחר יותר - בעבודה. הייתי צריך לעבוד פי שניים יותר ממישהו שלא סובל מבעיות ריכוז, ואפילו פוטרתי בגלל זה.
כשהייתי ילד, לא הייתי ער לעובדה שלא הייתי מצליח לעקוב אחרי שיחה. זה גרם לכך שלא הצלחתי ליצור חברויות. בשיחות, הייתי מדבר בהתאם למה שחשבתי שהבנתי. ובגלל שלא הצלחתי לעקוב - הייתי מדבר לא לעניין. כמובן, הייתי מגוחך. הילדים האחרים היו צוחקים עלי. ואני הייתי מגיב בכעס, שגם אותו לא ידעתי איך לבטא כיאות. התוצאה הייתה שההתנהגות שלי היה עוד יותר מגוחכת.
התחלתי לפחד מתגובות של אנשים, ומאוחר יותר נהייתי ביישן. פחדתי לדבר עם האנשים, שמא אהיה מגוחך. משום כך, הפסקתי לדבר עם אנשים. בגלל זה, האנשים ראו אותי כבן-אדם מוזר ולא חברותי. כדי לצאת מבעיה זו, הייתי מנסה לחקות את האחרים, ואז הייתי אמנם מדבר אבל בצורה לא טבעית, חוץ מאשר עם משפחתי ועם החברים הקרובים ביותר שלי. לנסות בכוח להיות "אחד מהחבר'ה", הוא מתכון בדוק כדי להגיע בדיוק לתוצאה ההפוכה מזו.
לקח לי המון שנים, אבל בסוף למדתי שאני לא צריך להתבייש: להיות אני, וכמו שאני, זה בסדר גמור! ואם אני בוטח בעצמי ומקבל את עצמי עם הייחודיות שלי, אז גם רוב האנשים יקבלו אותי. ואלה שלא יקבלו אותי אז, הרי שזו הבעיה שלהם! אגב, בניגוד למה שחשבתי פעם, להיות בטוח בעצמך, זה לא להיות שחצן: אפשר בהחלט להיות בטוח בעצמך, ולהישאר צנוע וענו.
כדי להבליט לכם באיזו מידה הייתי מתוסבך והיה לי דימוי עצמי עלוב, הרי:
- שכאשר מישהו היה מתנכל אלי, הייתי מביע כלפיו כעס - כאמור בצורה מגוחכת (ההפך הגמור מאשר בן אדם שבוטח בעצמו ויודע להעמיד במקומו את מי שמנסה להתנכל לו). אבל בתוך תוכי, הייתי אומר לעצמי: אם הוא רע כלפי, אז היות ואני לא שווה כלום, הרי שהוא צודק!!! אני זוכר שפעם סיפרתי על מקרה כזה לפסיכולוגית שלי, ואמרתי לה שמישהו עשה לי רע והוא צדק לדעתי. היא השיבה לי: "הוא באמת עשה לך דבר איום ונורא. אתה לא חשבת לרגע שהוא דפוק?!"
- מהצד השני, כאשר מישהו היה מתייחס אלי בצורה אוהדת, אז הייתי אומר לעצמי: "אני כה עלוב נפש, שאם הוא מתנהג אלי בצורה כזו, הרי שהוא מרחם עלי וצוחק עלי!". כך הייתי מפגין גם כלפי איש זה, שבהתחלה רק רצה בטובתי, ייחס עוין - והייתי מצליח להפוך גם אותו לאויב. אגב מעגל קסמים, זה היה מחזק את דעתי האבסורדית (כך הבנתי היום) שכולם שונאים אותי.
מה יצר שינוי?
לקח לי הרבה זמן, אבל בסוף הבנתי מה היה שורש הבעיה שהייתה לי בשיחות: אי-היכולת שלי לעקוב אחרי דיבורם של האנשים. ברגע שהבנתי, התחלתי לשפר את התנהגותי בחברה. כיום יש לי חברים, ואני מתנהג באופן כמעט נורמלי.
הקושי לעקוב אחר שיחות עדין קיים, ואני מנסה למצוא דרך להתמודד אתו. אדגיש שהקושי להבין את האחרים לא קורה כאשר אני מדבר למישהו בודד, אלא רק כאשר אני מנסה להאזין לשיחה המתנהלת בין שלושה אנשים או יותר.
ההסבר לכך, לדעתי, הוא שבשיחה אחד לאחד, אני האדם הרלוונטי. מאותה הסיבה אני יכול להבין שיחה בין כמה אנשים במקרה אחד ויחיד: כאשר אני בפוקוס. למשל כשאנשים פונים אלי ומדברים עלי או על נושא שאני יזמתי. אני עושה את מיטב יכולתי כדי להקשיב לאחרים, אבל עדיין מתקשה. אז אני אומר לעצמי שאולי אני נרקיסיסטי מדי.
מצאתי פתרון חלקי כדי להקשיב יותר, או לפחות - להגיב לעניין. הדרך שמצאתי היא להיות שקט רוב הזמן, ובמידה ואני מבין על מה מדובר, לשאול שאלה. שמתי לב שהאנשים מקבלים אותי כשאני מתנהג בדרך זו. הם מתייחסים אלי כמישהו מופנם ושקט אבל לא ביישן ולא מגוחך. ברם, הייתי רוצה להשתפר עוד יותר ולהיות מסוגל להשתתף בשיחות באופן מלא.
אגב, מה רע בעצם בלהיות ביישן? להיות שקט אבל בטוח בעצמו, זה בסדר גמור! לעומת זאת, להיות ביישן, במובן שתיארתי: לא לדבר כאשר היה בהחלט זכותי ואף חובתי לדבר, למשל כדי להגן על עצמי ולא לתת לאנשים לרמוס אותי, או לדבר אבל שלא לעניין, לזלזל באחרים, ולהפגין בטחון עצמי מופרז, זה בהחלט גרוע!
אשמח לשמוע מכם:
- האם יש לכם המלצות איך להצליח לעקוב אחר שיחות? האם גם אתם התמודדתם או מתמודדים עם בעיה זו? אשמח לקרוא את תגובותיכם.