להלן מכתב ששלחתי לגדי, המורה לפסנתר שלי בנושא: מודעות עצמית.
היי גדי,
מה נשמע?
אני שולח את המכתב הזה לכתובת הזו ולא ל-"ש פסנתר יוסי פת" כי היא מיועדת לחבר ולא למורה לפסנתר. (אם לא שמת לב, אני רואה אותך כחבר ולא רק כסתם מורה לפסנתר).
אתה לא חייב לקרוא את זה מייד. אני יודע ה-לו"ז שלך מאד עמוס: זה מה שנקרא לו"ז של Winner ולא לו"ז של Looser... אתה גם לא חייב לענות לי באריכות. רק תאמר לי בכמה מילים אם אתה מסכים עם מה שאני כותב ואם יש לך הערות בנושא.
הנושא הוא: מודעות עצמית.
אתה, כבדרך אגב, אמרת לי פעם שיש לי מודעות עצמית גבוהה. המחמאה הזו נגעה לליבי משתי סיבות:
1) אני כל הזמן משתדל שתהיה לי כזו.
2) היא נגעה לי פי כמה כי היא באה ממך, כי אתה נראה לי האדם בעל המודעות העצמית הגבוהה ביותר שפגשתי אי-פעם.
איך אני מגדיר מודעות עצמית, מהי? ובכן, כשמה כן היא: זו הסגולה לחשוב על, וכתוצאה מכך להחזיר לתודעה דברים שאנשים בדרך כלל מדחיקים, כי הם מתביישים בהם ולא רוצים להודות בהם בפני עצמם ובפני האחרים.
(סליחה אם המשפטים הבאים שלי לא יהיו ברורים עד הסוף. אני מיד אחרי זה אתן לך דוגמה למה אני מתכוון).
יתרונותיו של המודעות העצמית שהן מאפשרות לך להכיר בחולשותיך ולתקנם, במקום לבחור בהתנהגות שנתפסת אצל האחרים כפסולה (טיפשות, צביעות, שחצנות, יהירות, עצלנות ומה עוד...). וממילא, החכמים ביותר מבין האחרים יודעים להבחין יפה יפה את מה שבתמימותך ניסית להסתיר.
חסרונו של המודעות העצמית הוא שאתה נעשה פגיע כי אתה כל הזמן:
- שואל את עצמך שאלות מביכות, ונאבק בחרדה שהן גורמות לך לחוש.
- משנה נתיב בהתנהגותך.
אתה גם חשוף לביקורת של המטומטמים שתופסים אותך על מה שהודית בפניהם, בעוד הם לא מוכנים להכיר בכך שגם הם סובלים פי כמה מאותן המגרעות.
דוגמה: בשנה הראשונה שלי בטכניון, גרתי במעונות עם סטודנט ששמו היה דוד. אני אציין כאן שלאורך כל לימודי הייתי תלמיד בינוני ומטה. דוד, לעומת זאת, היה סטודנט מבריק. הוא היה צובר מאיות בכל בחינה שהיה עובר.
נהניתי משותפות זו בחדר כי הוא היה עוזר לי הרבה בהכנת עבודות הבית שלי. בנוסף על כך, הוא היה צנוע וטוב לב: כשהייתי שואל אותו שאלה בקשר למשהו שלא הבנתי, הוא תמיד היה עונה לי ברצון.
הבדיחה הפרטית שלנו הוא שהיה אומר לי במקרה זה כמו שרלוק הולמס לחברו: "Elementary, my dear Watson!". וכשהיית מבין את ההסבר, הדבר היה באמת נראה פשוט מאד גם בעיניי, והיית מכה על חטא: "איך לא חשבתי על כך בעצמי!".
הוא לא היה כמו לא מעט סטודנטים מצטיינים אחרים, שכאשר שאלו אותם שאלות היו מסרבים לענות, או גרוע מזה: היו עונים בצורה כזו שלא תבין את ההסבר שלהם ותרגיש עוד יותר טיפש. (ביננו זו דוגמה בפני עצמה לחוסר מודעות עצמית של סטודנטים מצטיינים אלה: הם בתת-המודע שלהם רצו להוכיח לך כמה הם חכמים ואתה אידיוט, שאתה לא מבין דבר עד כדי כך טריוויאלי, אפילו אחרי שהסבירו לך את זה.)
מצד אחד כאמור, נהניתי משותפות זו. אבל מצד שני היא הציקה לי: הייתי כל הזמן עושה לו מחמאות צבועות, ולא התחברתי אליו ממש.
שנים אחרי שסיימתי את לימודי, הרהרתי שוב ביחסים אלה, וכאן אני מכניס את אלמנט המודעות העצמית, והחזרתה לתודעה דברים שהדחקתי, שבגללן התנהגתי בצורה מתוסבכת אתו. האמת התגלתה לי בערוותה: קינאתי בו! פשוט קינאתי בו! הייתי יכול גם לשנוא אותו, לדבר עליו בלשון הרע ולנסות להזיק לו, כמו שאנשים נוהגים לפעמים כשהם מקנאים. את זאת לא עשיתי, אבל היה בכל זאת פסול בהתנהגות שלי כלפיו.
כאשר הבנתי את זה, התקשרתי אליו, למרות שלא דיברתי אליו מאז סיום לימודיי. הוא כבר היה פרופסור מכובד, בעוד נותרתי עם התואר הראשון המסכן שלי. אמרתי לו: "דוד, אתה יודע: התנהגתי כך וכך אבל זה משום שבעצם קינאתי בכך!" הוא צחק והשיב לי: "אם אני הייתי צריך לקנא באנשים שאני פוגש כיום, מצבי היה עגום! ללמדך שכשם שמתלמיד מצטיין במתמטיקה בתיכון, הפכתי לסטודנט טכניוני בינוני, גם דוד מצא ברבות הימים חכמים ממנו.
מה דעתך, גדי? הקנאה הייתה רק דוגמה. אנחנו נתקלים באלפי דוגמאות כאלה בחיים.