מכתב לשירה מקורס מי מפחד ממחלות נפשיות

24/03/22,


היי שירה,


מה נשמע? אני כותב מכתב זה כהמשך למכתבי הקודם.


במכתבי הקודם, כתבתי לך שמאז התחלתי ללמוד בקורס זה, עברתי תקופה אינטנסיבית בנושא המודעות העצמית, כמו שלא זכורה לי כמותה. פתרתי קונפליקטים שלא תיארתי לעצמי שאפתור אי-פעם, הבנתי גם דברים שנראו לי שלא אבין אותם לעולם. וגיליתי שאני מסוגל לעשות דברים פשוטים מאד, אבל שחשבתי עליהם: "כולם יודעים לעשות את זה, אבל אני _ לא! ולעולם גם לא אדע."


ובכן, במכתבי הנוכחי, אני מתכוון לפרט במה דברים אמורים.


תחילה, אני רוצה להגיד לך שהתהליך שעברתי אינו אלא עוד שיא בתהליך ההחלמה שלי ממחלת הנפש שסבלתי ממנה.


אחד הדברים שעזרו לי הכי הרבה, הוא כתיבת בלוג על מחלת הנפש שלי.


למה כתיבת הבלוג שלי עזרה לי?

הסיבה לכך היא שכאשר בעיות נפשיות מציקות לך, אתה אומר לעצמך ולאחרים בתמימות: "איך אני לא מצליח לפתור את הבעיה הזו. הרי אני כל הזמן חושב עליה!". אבל למעשה אתה טועה: אתה לא ממש חושב עליה, אלא הבעיות מציקות לך בלי הרף באופן טורדני ואתה חוזר באופן אובססיבי על אותן המחשבות, בלי שזה יפתור דבר.


דוגמא:


מאז 1988, השנה שאשתי עזבה אותי וביקשה גט, אחרי שהתנהגה אלי באופן זוועתי ומחפיר במהלך נישואינו, למרות שהפגנתי כלפיה רק אהבה.


מאז מציקות לי מחשבות טורדניות כגון:

- מה עשיתי רע?

- איך האופי הדפוק שלי (סליחה על הביטוי) גרם לה להתרחק ממני, ולשנוא אותי בהדרגה עוד ועוד?

- למה הייתי כל כך נאיבי וחלש כלפיה?

- האם לא אהבתי אותה יותר מדי?

- איך גבר שראוי לשם הזה היה מגיב אילו היו מתנהגים אליו כך?

- אם אני הייתי נוהג אליה בצורה בריונית, אולי היא הייתה מתייחסת אלי בצורה יותר טובה?


ההבדל בבלוג (או ביומן) הוא שאני מעלה שאלות כגון אלה בכתב, ומחויב לתת להן תשובות פעם אחת ולתמיד, וכך הן לא מציקות לי יותר. (אגב, את הדוגמא שהבאתי: הסיפור עם גרושתי, עוד לא העליתי לבלוג, ובאמת הוא עדיין בסטטוס של קונפליקט שלא פתרתי.)


הצגת הבלוג שלי:

הבלוג שלי כולל כרגע 180 עמודים שהם למעשה 180 * 3 = 540 עמודים, כי כל מה שאני כותב בעברית, אני מתרגם לצרפתית, שפת האם שלי ולאנגלית. כתובות של שלוש הגרסאות של הבלוג שלי:

עברית yossipatt.com

צרפתית yossipatt.fr

אנגלית yosipatt.com


איך לקרוא את הבלוג?

הבלוג מאורגן סביב יומן, שכולל פוסטים. כל פוסט עומד בפני עצמו (לא חייבים לקרוא פוסטים אחרים לפני שקוראים אותו). הקורא יכול לבחור לפי הכותרת את הפוסטים שעשויים לעניין אותו.


חוץ מזה, יש רשימת מילות מפתח בירוק, ממוינות לפי סדר הא"ב, שעוזרים לו בחיפוש. למשל, אם מקישים על מילת המפתח: "חרדה", מקבלים רשימת כל הפוסטים שבהם מילה זו מופיעה.


אם את מעוניינת לקרוא את הבלוג, אני ממליץ לך במיוחד את הפוסטים הבאים: (את יכולה ללחוץ על אחת משתי השורות הבאות כדי לפתוח את הפוסט)


איך להתמודד עם בעיות בחיים?

מה זה מטפל טוב ומה זה מטופל טוב?


מאיזה בעיות סבלתי?


אני מציג את עצמי בכמה מילים: קוראים לי יוסי פת. אני בן 65. אני ישראלי ממוצא צרפתי. אני מהנדס מחשבים בדימוס.


הפסקתי לעבוד בגיל 49 בעקבות דיכאון קשה ואפיזודה פסיכוטית קצרה (אני פשוט השתגעתי), אבחנתי כסכיזואפקטיבי. (הפרעה סכיזואפקטיבית היא מצב בריאותי נפשי כרוני המאופיין בעיקר בסימפטומים של סכיזופרניה, כמו הזיות או אשליות, ותסמינים של הפרעת מצב רוח, כמו מאניה ודכאון.)


יצאתי מכל זה. זה לא היה קל, אבל זה אפשרי. וכמו שאנחנו מבינים הרבה דברים כשאנחנו מצליחים לצאת מדכאון ומהתקף של סכיזופרניה, אנחנו נעשים חזקים: חזקים יותר ממי שמעולם לא סבל מכל זה. פרויד אמר: "הדיכאוני יוצא חזק יותר מהדיכאון שלו" (בינינו, ולדעתי, פרויד, למרות גדולתו הבלתי מעורערת, כתב גם הרבה שטויות).


כפי שכאשר דבר אמיתי, הוא נאמר על ידי אנשים רבים, מפורסמים או לא, ניטשה אמר: מה שלא הורג אותך מחשל אותך. כל חיי הייתי נחשב והייתי באמת מישהו מתוסבך, עם התנהגות מביכה בחברה, ביישן חולני (כמעט לא היו לי חברים ופחדתי מהצל שלי), דיכאוני עם מה שמתלווה לזה: עייפות כרונית, נדודי שינה, קושי להיות פעיל, פרוקרסטינציה, שהוגדרו כעצלות על ידי מי שלא הבין אותי. כשאני מדבר על אלה שלא הבינו אותי, בין אלה אני כולל גם את עצמי. אמרתי לעצמי אז: "אם אנשים אומרים עליי את כל זה, אז כנראה שהם צודקים! ". (סטיגמה עצמית)


אני לא מאמין: היום אני כבר לא ביישן, יש לי המון חברים, יש לי המון פעילויות ואני לא עייף. יש לי רק רצון אחד היום, והוא לעזור לאנשים שהם באותו מצב כמו שהייתי בעבר.


מההדברים העיקריים שהבנתי בשנים האחרונות, שגולת הכותרת שלהם הייתה הקורס שלכם?

אני אחלק נושא זה לשניים:

1) איך ראיתי את העולם בעבר?

בעבר, חשבתי שהחברה מתחלקת לשני סוגי אנשים: מצד אחד, האנשים "הנורמליים" ומצד שני "חולי הנפש".

גרוע מזה, מצד אחד "האחרים", שמהווים מעין מאפיה גדולה, שבה כולם חברים של כולם, ומצד שני "אני, יוסי פת".

2) איך אני רואה אותו כיום?

נראה לי שאין דבר כזה "חולה נפש". לכול בני האדם יש נפש, כמו שיש להם, לב, ריאות, רגליים וידיים וכו'. בריאות ליבם, ריאותיהם, רגליהם וידיהם כל הזמן טובים פחות או יותר, ולעיתים יכולים ללקות במחלה כלשהי. וכשם שיכולים לחלות, הם גם יכולים להחלים ממנה.


איך אני מסביר את תולדות "מחלת הנפש" שלי. איך לדעתי הפכתי לביישן, למדוכא, לחולמני, ומכאן הדרך אל השיגעון הייתה קצרה


אני לא יודע אם אני יכול להסיק מהמקרה שלי לכל חולי הנפש, אבל לדעתי, כל בני האדם יכולים לסבול פעם מהבעיות שמהם סבלתי.



לי זה קרה כאשר החליטו להקפיץ אותי כיתה מגן חובה היישר לכיתה ב', שבהם כל התלמידים היו גדולים ממני בשנה ושנה בגיל זה, זה המון. בנוסף על זה, כולם הכירו אלה את אלה כי הם עברו את כיתה א' ביחד, ואני לא הכרתי אף אחד ולא היה לי אף חבר. הם בזו לי על זה "שאני הגאון שקפץ כיתה". הבעיה החמירה כשהייתי בן 12, עליתי ארצה והייתי צריך להתמודד עם לימוד שפה ותרבות חדשה.


לא הבנתי את הילדים => הילדים צחקו עלי => ניסיתי באופן נואש לחקות אותם כדי להראות "כאחד מהחברה'" => עשיתי צחוק מעצמי => הילדים צחקו עלי עוד יותר => הסתגרתי (הפכתי לביישן, ולא מסוגל להתגונן) => החברה דרכה עלי ודרסה אותי => הפכתי למדוכא. בנוסף, כיוון שחייתי לבד בלי חברים, או רק עם חבר יחיד, בניתי לעצמי עולם פנימי משלי (חולמנות), עד שעשיתי בסוף דברים הזויים, כמו זה שהכיתי את גיסי בפטיש ב-2005


איך יצאתי מכל זה?


זה סיפור ארוך. אני מסכם את זה בפוסט הבא:


איך יצאתי מהדכאון ומילאתי את חיי בתוכן?

כל מה שאני יכול להגיד הוא שבדרך, שברתי הרבה מיתוסים שהחברה החדירה לי ושאני החדרתי לעצמי. (סטיגמה => סטיגמה עצמית)


אקח רק דוגמא: "איך אתה יכול לומר על עצמך שאתה עייף בעוד אתה לא עושה כלום כל היום? אתה פשוט עצלן!"


ובכן תתפלאו אולי, אבל אני הייתי באמת עייף, עייף עד מאד.

עד לפני כמה שנים, הייתי מסתובב במיטה או רק רואה טלוויזיה בלי להבין מה שנאמר.


כיום אני:

- עושה קורס לשיפור הזיכרון.

- לומד אנגלית 3 פעמים בשבוע.

- לומד ערבית פעמיים בשבוע + כל יום, שעה שיעורי בית.

- לומד פסנתר פעם בשבוע + כל יום, שעה שיעורי בית.

- משתתף בפעילויות נוספות. למשל, כיום אני משתתף בקורס בפקולטה לרפואה בנושא "מי מפחד ממחלות נפש?"

- הולך פעמיים בשבוע למועדון החברתי.

- הולך פעם בשבוע לחוג לשחמט

- רואה את משפחתי.

- פעיל בכמה קבוצות ב-Facebook מגיב על פוסטים וכותב פוסטים משלי.

- כותב פוסטים בבלוג שלי.

- נפגש פעם בשבוע עם מתאם הטיפול שלי.

- נפגש או שמתקשר לחברים.

- עושה כל מה שבן אדם בריא ונורמלי עושה.

- ....................................................


ולא עייף בכלל!


נוסף על זה, גיליתי על עצמי דברים שלא חלמתי שאי-פעם אהיה מסוגל לעשות כמו:

- לעשות לעצמי חברים.

- לדבר בבטחה, בלי להתבלבל ואפילו לפני קהל.

- להיות בטוח בעצמי. פעם חשבתי שביטחון עצמי, זו שחצנות. הבנתי שלא רק שזה לא נכון. אלא שהאחד הוא ההפך הגמור מהשני. אם מישהו מרגיש שהוא חייב להשוויץ, זה דווקא משום שאין לו בטחון עצמי.

- לסלוח לעצמי. היום כתבתי לאחותי בווטסאפ: "שמתי לב שאם אתה יודע לדרוש מעצמך את המקסימום ולסלוח לעצמך כשאתה עושה טעות, אתה יודע לעשות את זה לזולת."


אני עדיין נילחם בבעיות:

למשל מלווה אותי הפחד שאני משוגע או שאני עומד להשתגע. אני כל הזמן שואל את עצמי: "אני מוכן להיות בסדר, אבל מה אם יש אחרים שהם לא בסדר?"


לזה אני עונה: לא! אתה לא משוגע. בניגוד לעבר, אתה מקובל כיום אצל הבריות ואתה רואה את זה כל יום, ובאשר לאחרים, אז כמו שאומרים:


תהיה אתה בסדר. ואז תראה:

- כולם יהיו בסדר.

- הכל יהיה בסדר.


תודה, שירה, שקראת את מכתבי.

כל הכבוד לך ולכל שאר חברי הצוות על ההכנה והניהול של הקורס שלכם.


כל טוב,

יוסי

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שלחו לי בווטסאפ טקסט שהצחיק אותי מאד. העברתי אותו חזרה לחברים שלי. גם הם אהבו את זה. אחרי זה, שלחתי לאחד החברים האלה תגובה רצינית על מה שמשתמע מהטקסט. להלן הטקסט המצחיק שקיבלתי ולאחריו תגובתי הרצינית.

שאלה של משתמשת בקבוצת פייסבוק, המוקדשת לביישנות וביטחון עצמי, ותשובתי לשאלה זו. אלי לי ערב טוב, האם אי פעם הטלת ספק בעצמך באשר להשכלה הכללית שלך והרמה האינטלקטואלית שלך מול אנשים אחרים סביבך? אחרי עבר

האם ניתן להיות בעל בטחון עצמי בלי להיות שחצן? אני חייב המון תודה למחנכיי, קודם כל להוריי, אחריהם למוריי, ובעצם לחברה כולה. יחד עם זאת, אני מוכרח להגיד שהם גם אמרו לי לא מעט שטויות בנושאים כמו צניעות ו