ישנן שתי קונצפציות שונות של הנפש: הגישה החומרנית לעומת הרוחנית.
על פי הגישה החומרנית, האדם הוא מכונה, אמנם מכונה מורכבת מאוד, אך שום דבר אחר מעבר למכונה.
הקונצפציה הרוחנית לעומת זאת רואה את הנשמה כמופרדת מהגוף וכיכולה לחיות מחוצה לו.
אני מגדיר את עצמי כחומרני.
ניקח מכונה כלשהי: מעלית למשל. היא בנויה ממולקולות המונחות בצורה מסוימת, כך שהתוצאה היא תפקידה (נשמתה): לתת לאנשים לעלות ולרדת. אפשר לבנות את אותה המעלית או אחרת, באמצעות חומר אחר (מולקולות). מעלית זו תתפקד (תחייה) כמו הקודמת. אך שום מעלית אינה יכולה לפעול בנפרד ממעלית פיזית נתונה. באותו אופן, האדם הוא מכונה, המורכבת מתאים אורגניים, ביניהם הנוירונים אשר עשויים ממולקולות, שהם מצדם עשויות מאטומים... תפקידו (נשמתו) הוא שהוא יכול ללכת, לרוץ, להיות עצוב או שמח, לחשוב. נשמתו יכולה בהחלט לתפקד באדם אחר (דוגמא: אדם אחר יכול לחלוק את מחשבותיו). אך שום נשמה (תוכנה) אינה יכולה לתפקד מתוך גוף נתון (חומר). אני מציב בפני האנשים הרוחניים את האתגר להוכיח לי את ההפך מזה.