רק הטיפשים לא משנים אף פעם דעה

קשה לאנשים לשנות את עמדותיהם. קשה כי זה מכניס אותם לחרדה: "אם חשבתי והתנהגתי כך וכך בעבר, שכנעו אותי ושיניתי את עמדתי, הרי שאני מודה שאני לא הייתי בסדר בעבר. ואז אני מאבד כל קרדיט כשכיום אני מנסה להגן על עמדותיי החדשות".

כשלפעמים, כורח המציאות מביא אותי בכל זאת לשנות את עמדותיי ואולי ב-180 מעלות, אני מסתתר מאחורי האמרה שרק הטיפשים לא משנים אף פעם דעה. אם ננתח שנייה את המשפט, אז אם אתה אומר שהייתי אז טיפש או שעכשיו, אז אני רומז לך שאתה טיפש כי אתה לא מחליף אף פעם את דעותיך.

כדי להתגונן מפני החרדה עליה דיברנו יש כמה שיטות וכמותן יש כמה סוגי אופי:

בעל האופי החלש, שמוכן להסכים לכל מה שאומרים לו ולשנות את דעתו כמו שמחליפים גרביים רק שישאירו אותו במנוחה.

העקשן פותר את בעיית החרדה על ידי כך שהוא לעולם לא משנה את דעתו. לא משנה שלחיזוק דעותיו עליו להשתמש בארגומנטים יותר ויותר הזויים ותלושים מהמציאות שמשכנעים רק אותו.

לדעתי דרך הביניים היא דרך בזהב. כמו שכתבתי בפוסט "להיות עצמך": "תהיה עצמך תוך כדי הקשבה לאחרים". המחיר שצריכים לשלם לשם כך הוא לחיות בחרדה מתמדת ולעמוד אל מול חיצי הטיפשים שיומרו לך: לא חשבת כך אתמול!

כל האמור לעיל נכון עבור שורה רחבה של נושאים, החל מאיזו קבוצה יותר טובה: מכבי או הפועל שזה יקבע לך איזה אוהד (אוהד שרוף) תהיה, איזו מפלגה אומרת את האמת (ואתה דוחה בשאת נפש כל מחשבה פרזיטית כגון: "אולי גם יש אמת במה שאומרת השמאל והימין), דרך בהחלטה לנתק קשר עם בן אדם או עם קבוצה שלמה ("הוא/הם כך וכך וזהו)

לבסוף אספר שתי אנקדוטות שממחישות את מה שכתבתי.

האנקדוטה הראשונה ממחישה את העובדה שהאופי (האופן שבו אדם יגיב לשנוי עמדותיו) קובע הרבה יותר מאשר הארגומנטים שאתם מספקים לו כדי לשכנע אותו שדעותיו אינן נכונות. אם תפנימו את זה, תראו שיהיה לכם הרבה יותר קל לשכנע למשל עקשן לשנות את עמדתו בנושא מסוים. (במקרה זה, אם תבינו שלא צריכים לחשוב על להוכיח לו שדעותיו אינן נכונות אלא צריכים לחשוב על איך אפשר לשנות את דעתו בלי לפגוע ביוקרתו.

הבת דודה שלי פטריסיה התחתנה לפני 35 שנים עם עורך דין מבריק, תקיף ואפילו תוקפן וקומוניסטי (הוא כמעט טרף אותי חי בהקשר לבעיה הפלסטינית כשהוא שמע שאני מישראל). כיוון שכך הוא החל את הקרירה שלו בהגנה על פועלים שלמשל פוטרו מעבודתם. הוא נחל הצלחה בתפקיד זה. הבעיה היא שכיוון שבנוסף לכל הצרות, הוא שכח להיות טיפש, הוא מהר מאד נוכח לדעת שהיה יכול להרוויח הרבה יותר אילו ייצג את הבוסים... זה מה שהוא עושה כיום במידה רבה של הצלחה. כמובן שהוא כבר לא קומוניסטי אבל הוא עדיין תוקפן. (הדעות השתנו אבל האופי נשאר)

האנקדוטה השנייה מתייחסת לבעיית החרדה המתמדת כשנוקטים בדרך הביניים. פרנס, אשתי לשעבר, יומיים לפני שעזבה אותי, קיללה את אמא שלי כמו שנהגה לעשות לעיתים קרובות. אני בתגובה אמרתי לה (בשקט) שבכל זאת אמא שלי הייתה מין ילדת פלא בפסנתר כשהייתה ילדה, שהתקבלה לקונסרבטוריון הלאומי של פריס בגיל 15, שסיימה אותו עם פרס ראשון בסולפז' ופרס שני בפסנתר והייתה יכולה להפוך לפסנתרנית דגולה אם היא לא הייתה מחליטה שזה לא מתאים עם לגדל ילדים. הוספתי שהיא הייתה התלמידה המוכשרת ביותר של פרלמוטר. "אולי השם פרלמוטר לא יומר לך דבר, אבל פרלמוטר בעצמו היה התלמיד המוכשר ביותר של ראוול!". היא השיבה לי: "להיות מאוזן, זה גם לדעת להיות מטומטם!". (היא כל הזמן אמרה לי שאני לא מאוזן בנפשי, והאמת היא שיש בזה משהו). יותר מאוחר הזדמן לי לדבר על ספור זה עם פרד, בן דודי הפסיכיאטר. אמרתי לו: "מה שהיא אמרה על אמי היה באמת שטויות, אבל במשפט האחרון שלה ("להיות מאוזן, זה גם לדעת להיות מטומטם"), היא ממש צדקה. הוא הנהן בראשו. שאלתי אותו: "איך אתה אומר את זה בשפה מנומסת?". הוא השיב לי: "אתה צריך לדעת לקבל את עצמך! מאז אני משתדל לקבל את עצמי. שמתי לב שרק אם אני אקבל את עצמי. האחרים יקבלו אותי.

לסכום, דעה היא כמו כל הרגל: זה דפוס מחשבתי שקשה להשתחרר ממנו כי זה גורם לחרדה. מצד שני, אנחנו צריכים להתמודד עם זה. (ראה את הפוסטים: "איך להתמודד עם חרדה" ו "איך לחיות שינוי בהרגלים שנכפה עלינו?") לפעמים מוטב לבלוע רוק, ולהודות - לא בכך שטעינו, אלא בכך שהנסיבות השתנו, מאשר להמשיך לחיות לפי הרגלים ודפוסי מחשבה שאבד עליהם הקלח.