I did it my way
השתתפתי באתגר בן שלושה ימים בפייסבוק, שאורגן על ידי הקבוצה בישנות וביטחון עצמי. בקורס זה עניתי על השאלות הבאות:
1. מהם הפחדים שמונעים ממך להתקדם?
אני מכיר רק פחד אחד כזה אבל הוא חזק מאוד אצלי, והוא הפחד מלהיות מגוחך. אני תמיד חושש לעשות פדיחות, ולהתנהג בצורה תימהונית. בת דודתי האהובה (ואני מעלה את זכרה בלב כבד: לפני 36 שנים היא שמה קץ לחייה בגיל 25) אמרה לי: "אבל זה בדיוק בגלל שיש לך הרגשה לא נכונה שאנחנו כל הזמן דורכים על שברי זכוכיות בחיים, שאתה עושה פדיחות! Cool man! תן לעצמך לחיות! "היא הייתה מסכמת ואומרת:" אני אומרת שטויות קטנות כל הזמן, זה מונע ממני להגיד שטויות גדולות! תחשבו על זה!
2. אילו סיפורים אתה מספר לעצמך?
1) אני בן 66. יש לי מחלת נפש (הפרעה סכיזואפקטיבית: דיכאון + סכיזופרניה), הוכרתי כנכה ולא עובד מזה 17 שנים.
2) החיים המקצועיים שלי היו כשלון אחד גדול. לאחר שסיימתי את לימודי בטכניון (גאוות חיי), עבדתי תחילה בצרפת ולאחר מכן בישראל במספר רב של חברות, רק כדי שיפטרו אותי משם בכל פעם, בין אם זה מסיבות מקצועיות ובין אם זה כי לא ידעתי איך לתקשר עם בני אדם.
3) גם חיי החברה שלי היו כישלון. שנים ארוכות לא היו לי חברים בכלל, או שהיה לי רק חבר יחיד שתפסתי עליו את המונופול ושנאחזתי בו כמו לגלגל הצלה.
4) על חיי האהבה שלי, אני מעדיף לא לדבר! הייתי נשוי רק פעם אחת. אשתי עזבה את הבית והגישה תביעת גירושין לאחר 18 חודשים שבהם היא עשתה לי את המוות. מיותר לציין שלא היה לנו ילדים, ואפילו לא קיימנו יחסי מין, שזה בטח מקרה יחיד במינו בתולדות הנשואים.
3. באיזה סיפור אחר תוכל להחליף אותם?
1) מה שאתה אומר כאן הם לא פגמים, אלא עובדות שאתה לא אחראי להן, זה מה שאלה שאוהבים אותך והרופאים אומרים לך כל הזמן.
2) כשלון אחד גדול? נו באמת! קודם כל, לא כולם מתקבלים או בסופו של דבר מסיימים את לימודם בטכניון עם ממוצע של 78.4/100. נכון אמנם שתמיד פוטרתי בסופו של דבר, אבל יש כמה חברות יוקרתיות שבהן עבדתי ושהעריכו אותי במשך זמן מה, ואם הם קיבלו אותי בצוות שלהם, הרי שזה מפני שהצלחתי לשכנע אותם קודם כל במהלך ראיון קבלה, למרות קורות חיים שלא דיברו לטובתי. לגבי הסיבות המקצועיות, אני חוזר ואומר שהייתי חולה, שזו לא הייתה אשמתי ושלא הייתי מטופל. היום אני חבר במועדון, אני כותב בלוג, אני פעיל במספר קבוצות פייסבוק, בהן אני כותב פוסטים שחלקם זוכים להערכה רבה מצד הקוראים, אני משפר את האנגלית שלי, אני לומד ערבית, אני משחק במועדון שחמט, אני לוקח שיעורי פסנתר וקורס פיתוח זיכרון (בין היתר!). אני מספר לכם את כל זה כי לפני 17 שנים, כשהפסקתי לעבוד, לא יכולתי לעשות שום דבר מלבד לישון כל היום ולחלום מול מכשיר הטלוויזיה שלי. לדברי הפסיכיאטר, אני ברמיסיה כמעט מוחלטת, ומגיע לי כל הכבוד על כך שלעולם לא התייאשתי (מעולם לא הייתי מובטל למעט פרקי זמן קצרים, ומעולם לא שקלתי לוותר על עבודתי כמהנדס). גם כישורי התקשורת שלי השתפרו פלאים (ראה מה אני אומר בתשובה ל-3). אם אני לא יכול להוכיח את זה פורמלית, כל מה שאמרתי עכשיו מוכיח, נראה לי, שהקריירה שלי הייתה שונה לחלוטין אילו הייתי מטופל ולכן אילו היו לי היכולות שיש לי היום.
3) היום, יש לי הרבה חברים ואני ממשיך ליצור לי. למרות שנשארתי אותו בן אדם. איך עשיתי זאת? אני מסביר את זה בפירוט בבלוג שלי yossipatt.com
4) אני עדיין רווק אבל אני לא סובל מבדידות בכלל, כי כמו שאמרתי יש לי הרבה פעילויות.
אתגר היום: הדבר שעדיין מפחיד אותי היום אבל מה שאני מתחייב לעשות לפני מחר הוא...
לאחרונה ביקשתי לעבור קורס על מנת לעבוד כחונך. הבקשה שלי נמצאת כעת בטיפול אבל יש לי המלצות מצוינות, במיוחד ממנהל המועדון שלי. זה שאל אותי איזו משימה אני הייתי רוצה להטיל על עצמי בתור חונך, הצעתי לו לעשות הרצאות על הבלוג שלי, שעוסק במחלות נפש והתפתחות אישית. המנהל שלי חשב שזה רעיון מצוין. אני מגיע ל: "הדבר שעדיין מפחיד אותי קצת היום שלי ושאני מתחייב לעשות לפני מחר הוא..." ובכן הקורס הזה יחייב אותי לדבר מולי קהל. אני חייב לומר שהפעמים המעטות מאוד שבהם התנסיתי בתרגיל הזה היו קטסטרופליות. אני סקרן לדעת איך אסתדר הפעם.
שתף את ההצלחה שלך בקבוצת הפייסבוק כדי לעורר השראה לאחרים...
אני מרשה לכם לפרסם כל דבר שכתבתי זה עתה בפייסבוק. אני לא שואב תהילה ולא בושה מהמסע שלי. אני מזדהה עם המילים של פול אנקה בשיר My Way, ששר פרנק סינטרה (הגרסה האמריקאית לשיר "Comme d'habitude" של קלוד פרנסואה, אבל עם מילים שונות לגמרי. אני מתרגם בחופשיות ומהזיכרון כמה משפטים מהשיר הזה.
ועכשיו הסוף קרוב (אני בן 66) ואני יכול לסכם את עצמי: אמנם היו לי כמה חרטות אבל מעט מדי מכדי שיהיה ראוי לציין אותם. הדרך לא תמיד הייתה קלה, אבל עשיתי את הדברים בדרכי שלי.